עלייתה והיעלמותה של ההתהוות המותנית |יעקב רז

מושג ההתהוות המותנית עומד בבסיסה של ההתבוננות הבודהיסטית ותורת החיים שלה.

ההתבוננות הזאת אומרת דבר פשוט מאוד – הכל תלוי בהכל.

ולכן, בלשונו של הבודהה,

‘כשזה קיים, ההוא קיים, עם הופעתו של זה, ההוא מופיע.

כשזה איננו, ההוא איננו, עם הפסקתו של זה, ההוא פוסק’.

ננסה לשון אחרת.

ההתבוננות היסודית ביותר של הבודהה בטיבו של עולם אומרת את הדבר הבא:

כל דבר שאנחנו רואים כקיים, תלוי בגורמים או תנאים אחרים לקיומו.

לזה הוא קורא פטיצ’ה סמופאדה – כלומר,

האופן שבו התופעות נוצרות וכלות. וטבע הדברים שמאפשר זאת.

את זה הבודהה מבקש לראות נכוחה,

ואת זה הוא מזמין לחיות באופן מעשי, מוסרי, ושלם.

שני היבטים לתורה הזאת.

האחד מתאר את טיבו של עולם:

כל תופעה תלויה לחלוטין בגורמים אחרים לקיומה ומתהווה איתם יחד.

ההבט השני, שהוא מעין מקרה פרטי של ההיבט הקודם, מתואר ומבואר לעומק בספר זה. הוא נקרא מעגל שתים עשרה החוליות [נידאנה – חוליות] של ההתהוות המותנית, שדרכו בוחן הבודהה שנים עשר שלבים שבהם מתחולל ומתגבר סבלו של האדם, ומציע דרך להפסקת התהליך. שנים עשר השלבים האלה מתארים מהלך שבו גורם אחד מוביל לגורם אחר של התחוללות הסבל והעצמתו. כל שלב תלוי בקודמו ומחולל את הבא אחריו.

המעגל מתחיל בעיוורון, א-ויג’א, או בורות, שמונעים מן האדם מלראות את העולם נכוחה.

כשיש בורות יש השתוקקות, כשיש השתוקקות יש האחזות, כשיש האחזות מתחולל לו  התעתוע של התהוותו ולידתו של העצמי הנפרד, וזה מוביל לסבל וצער.

הצער הבלתי נסבל מחולל מצידו עיוורון חדש, וכך הלאה מעגל ועוד מעגל ועוד אחד.

גורמים ועוד גורמים שעשויים גורמים ואין דבר שעומד כשלעצמו.

‘גורמים’ מובילים כאלה יכולים להיות גורמי העבר, כלומר כל מה שאיפשר בעבר את קיומו עכשיו של משהו.

אני, למשל: הורי, בית-הספר שבו למדתי, ההיסטוריה של מדינת ישראל, המזון שאכלתי לפני שעה, וכל תולדות המין האנושי מן האם הראשונה ועד ימינו, וכמובן ההיסטוריה של החי, הצומח, התהוות כדור הארץ, וכולי.

כך גם גורמי המעגל של ההתהוות המותנית – מוליכים מאחד לבא אחריו, בזה אחר זה.

אלא שהביטוי ‘גורמי עבר’ מטעה מאוד. נכון, קל לנו לראות, שהחריש שקדם לזריעה, הוא חוליה בשרשת כרונולוגית שאיפשרה את צמיחת החיטה.

אבל ציון סדר הפעולות הכרונולוגי של החקלאי, כמו ציון סדר תולדות חיינו – לידה, גדילה ואז הזדקנות ומוות – מתעלם מכך שכל רגע ורגע אנחנו, כמו החיטה, שותפים במארג אינסופי של גורמים עדינים, מכאן ועד קצה היקום, וכל אלה שותפים בקיומנוֿ ברגע זה.

כמו מאזניים של אינספור כפות, שכל תנועה בכל אחת מהן משנה את תנועתן של  כולן, ומחוללת את תנועתנו הקטנה.

כלומר, בצד גורמי העבר ישנם גם גורמים בו-זמניים, רשת אינסופית של תנאים, שהם כל מה שמאפשר ברגע זה את קיומי: השמש, האוויר, והאיזון האינסופי של מערכות הכוכבים, מהירות סיבוב כדור הארץ ואהבתם של אנשים.

מכאן הניסוח של העיקרון כהתהוות ביחד.

וכך אפשר לראות גם את מעגל שתים עשרה החוליות של ההתהוות המותנית.

החוליות קיימות יחד, בו זמנית. כל חוליה מתקיימת בכל האחרות, משפיעה ומושפעת.

ואז הבורות לא רק מוליכה לתבניות מנטליות, שהיא החוליה שבאה אחריה,

אלא מצויה גם בחושים – האופן שבו אנו רואים ממש את העולם,

והיא מצויה בהשתוקקות, ובהאחזות, ובהווצרות העצמי המדומה,

וכך מחוללות כל החוליות את כל החוליות האחרות

במארג הצטלבויות אינסופי של גורמים בו זמניים.

וזה תיאור מדוייק יותר של ההתהוות ביחד.

וכמו שיש התהוות, יש העלמות.

ובעצם אין הבדל ממשי בין סוגי הגורמים – המהלך העוקב של הגורמים או קיומם ביחד – אלא בנטיתנו למיונים.

ובעצם גם ‘גורמים’ עשויים מגורמים, וכך הלאה.

*

בהתבוננות אחרת אפשר לנסח את ההתהוות המותנית כך:

כל ‘דבר’ שאנחנו רואים כקיים, עשוי כולו ממה שאיננו הוא.

פרק אצבע, למשל, שעשוי כולו ממה שאינו אצבע – עצמות, בשר, נימי דם, עור וכו’.

וכך עד אינסוף. כל אלה מתהווים יחד כאותו דבר שאנו קוראים ‘אצבע’.

וגם ‘אצבע’ היא כינוי בלבד, שאנו זקוקים לו לארגון ההסתכלות בגופנו.

ושוב במלים אחרות נאמר, שכל דבר שאנחנו רואים כקיים, אין לו מהות משלו.

או בלשון התורה הבודהיסטית, כל דבר שאנחנו רואים כקיים, נעדר קיום עצמי.

שום תופעה, שום עצם, או תחושה, או ריח, מראה, או מחשבה

או כל דבר אחר שעולה על הדעת, אין לו קיום כשלעצמו.

הוא תלוי. הוא מתקיים ביחד עם דברים אחרים.

וניסוח חמור עוד יותר, בלשונו של נאגארג’ונה [הודו, מאה 2], אומר:

לעולם, באף מקום, אין כלל דברים שנוצרו.* [1.1]

כך, חד וחלק. אם אין דברים נפרדים בעלי מהות משלהם, אין להם רגע היווצרות.

ולכן גם לא יכלו. לא יכלו ולא נוצרו.

שכן המים שבספל הקפה הזה נשאו ספינות פיניקיות.

אין להם התחלה. הם לא יכלו ממש.

וגרעין הדלעת הזה נמשך אל רחם הדלעת, שנמשכת אל הגרעינים מהם באה,

ואל האדמה וכל מה שטמון ורוחש בה.

ואין לו התחלה והוא לא יכלה ממש.

לכן,

לעולם, באף מקום, אין דברים שנוצרו.

לעולם, בשום מקום, אין דברים שנוצרו.

כי מתי בדיוק התחילו חיי העובר? ומתי בדיוק נולד הרגע הזה?

ואז, ממשיך נאגארג’ונה לחבוט בנו, ואומר,

שאפילו העדר קיום עצמי הוא דיבור בלבד

ואין אפילו דברים שהם חסרי קיום עצמי,

שהרי ‘אם דבר איננו, של מי יהיה העדר קיומו’ בכלל?* [5.5]

ולכן האמירה, ‘כשזה ישנו, ההוא קיים’, איננה תקפה.* [1.10]

*

והנה כאן מציבים לנו נגארג’ונה וחכמים אחרים סימן שאלה חמור על עיקרון ההתהוות המותנית עצמו, ושואלים שמא חבויה כאן סתירה.

שהרי, אם אכן אין דבר שיש לו מהות קבועה,

מה המשמעות של מלים כמו בורות, תבניות מנטליות, השתוקקות, האחזות, לידה ומוות,

אותן שתים עשרה חוליות?

אם כל אלה הם דברים שיש להם קיום, הרי הם עומדים בסתירה עמוקה להתבוננות היסוד של משנת הבודהה על טבע הקיום, כלומר, שאין דברים בעלי קיום כשלעצמו.

כשאנחנו אומרים דברים תלויים ומותנים זה בזה, הרי יש כאן הנחה של דברים או אירועים או תחושות, שאמנם מותנים, אבל קיימים כפי שאנחנו תופשים אותם.

אבל האם יש באמת הכרה, תחושה, או השתוקקות כשהן לעצמן?

ומה הכוונה כשאומרים שההשתוקקות באה מן התחושות?

והתשובה היא, לכאורה: אלה דברים שקיימים, אבל ביניהם, אנחנו אומרים, יש זרימה של התניות ותנאים ותלות גומלין.

יש לידה, יש גוף ותודעה. הם קיימים אבל מותנים. מותנים אבל קיימים.

קיימים?

האם אין כאן סתירה?

ואם אמנם יש כאן סתירה, מהו התפקיד של מעגל שתים עשרה החוליות?

*

אולי זה תפקידו:

מעגל ההתהוות המותנית לא מתיימר לתאר מציאות בעולם.

הוא מודל אימון, אופאיה, כלי הוראה,

אמצעי לימודי חכם שיצר הבודהה,

כדי להבהיר לתלמידיו את טיבו של עולם

ולסייע להם לראות אותו נכוחה,

ולראות גם איך הבנת טיבו של עולם תעזור לחיות אחרת,

ואיך להיות אחרת מקל על האי-נחת.

וכשאדם רואה נכוחה את טיבו של עולם,

כלומר מתבונן בגורמים השונים שתלויים זה בזה

ואיך דבר מביא לדבר

ואיך הדברים מתהווים יחד

ואיך קיומו של משהו – השתוקקות, למשל – מביא לסבל;

ואיך העדרו של אותו משהו – ההשתוקקות, למשל – יהיה גם העדרו של הסבל;

איך השתוקקות היא  סבל. ואיך העדרה הוא העדר הסבל;

כשהאדם רואה את כל אלה – שוככת האי-נחת, נעלמת, פוסקת, דבר לא עולה עוד,

יש הפסקת אש של הלב.

וזה תיאורה של נירודהה, שהיא האמת הנאצלה השלישית.

אם אדם יראה נכוחה, מתוך אותה שככת האש, שהוא לא קיום נפרד וקבוע,

יהיה משוחרר מתפישות שגויות של אני ושלי, אני ואתה, התחלה וסוף, לידה ומוות.

ולא יחווה עצמו כנפרד,

בדיד

בודד.

אם יראה איך הבורות מובילה לתבניות מנטליות, שיוצרות צמאון והצמדות וסבל,

אם יראה את כל אלה, ישתחרר.

ייפסקו אז כל התנועות שמייצרות תבניות מנטליות,

שצורבות עצמן כל כך בתודעה.

וייפסקו כל התבניות עצמן.

כולן, כולל התבניות שמציירות התהוות גומלין.

וזה שחרור.

*

ואז, אם נתבונן עוד מעט.

נראה, שמתוך העיון והאימון במעגל ההתהוות המותנית

מפציעה, אולי, הזמנה לתובנה חדשה, ובעקבותיה הזמנה לאימון ממעלה אחרת:

אולי השחרור המוחלט הוא בעצם גם חירות ממושג ההתהוות המותנית עצמו.

תפישות בודהיסטיות שונות אימצו את האימון במעגל ההתהוות המותנית

כאמצעי טוב וראוי, שיש בו תועלת רבה לראייה נכונה ולמעשה נכון ולמוסר נכון,

ואלה יכולים לתרום להפסקת מעגל הסבל.

אבל בו בזמן הצביעו חכמים רבים,

שמעגל ההתהוות המותנית הוא חלק ממה שקרוי האמת היחסית,

שהיא האופן בו אנו עדיין תופשים את העולם כעשוי מצורות נפרדות.

אמנם צורות תלויות זו בזו, אבל בכל זאת נפרדות.

אחרת בין מה למה יש תלות?

הרי אנחנו מכנים את התופעה הזאת הכרה, ואת זו תחושה, ואת זו השתוקקות,

כלומר, לתפישתנו דברים כאלה קיימים, אחרת למה נכנה אותם בשמות נפרדים?

מה קורה פה?

משהו בניסוח הדברים מתברר כסתירה עמוקה.

הרי כל עניינו של מודל השרשרת להראות שאין נפרדות ושכל דבר, שלב או חוליה,

תלויים באחרים ואין להם קיום נפרד.

ועדיין המודל מדבר במונחים של חוליות נפרדות ותלויות גומלין.

תלויות, לכן נפרדות.

האם יש מוצא מזה?

האם יש בהתבוננות ובאימון הזה מימד נוסף שאנחנו לא רואים?

*

כדי לחקור מעט יותר, אני מבקש להזמין קריאה קרובה של דרשה מסוימת, המוצגת בסוף הספר הזה בקצרה [ עמ’ 97]. בדרשה זו מצויה התבוננות מרעננת ברעיון התהוות המותנית.

אני מתכוון ל’אופניסא סוטה‘,  [‘הסוטה של התנאים התומכים‘],*[ Samyutta Nikaya, XII.23]

ה’אופניסא סוטה’ היא דרשה ש’אבדה’ במהלך ההיסטוריה הבודהיסטית ואינה מוזכרת, ככל הידוע לי, בספרות המהאיאנה. הדרשה מציגה את שתים עשרה חוליות ההתהוות המותנית [נקרא להן  נידאנה] המתוארות בהרחבה בספר שלפנינו, ובנוסף להן היא מציגה עוד אחת עשרה חוליות חדשות [נקרא להןאופניסא].

מעגל החוליות של האופניסא מוכר פחות מן המעגל המקובל, ונידון מעט מאוד בספרות הפרשנית.

גם מעגל הנידאנההמוכר מוצג באופניסא תוך שינוי קל בשרשרת המוכרת.

מעגל הנידאנה מציג לנו את המהלך הבא: אחרי הבורות, המבנים המנטליים, ההכרות, גוף תודעה, בסיסי החושים, המגע, התחושות, הצמאון [ההשתוקקות] וההאחזות, באות ההתהוות והלידה, ואחריה מסתייימת השרשרת בחוליה השתים עשרה שהיא הזדקנות ומוות. בדרשות שונות מוזכרים היגון, הייאוש והסבל כתופעות הכרוכות בהזדקנות ובמוות.

עד כאן חוליות הנידאנה. אלא שהאופניסא סוטה, בהגיעה לחוליה השתים עשרה, מציבה סבל במקוםהזדקנות ומוות. 

במהלך מפתיע היא מציגה את הרצף הבא:

התהוות מוליכה ללידה [החוליה האחת עשרה במעגל הנידאנה].

לידה מוליכה ליגון, כאב ייאוש וסבל.

הסבל מאפשר אמון מלא או אמונה [סדהה]

האמון מאפשר שמחה [פמוג’ה]

השמחה מובילה לשמחה עילאית [פיטי]

השמחה העילאית מאפשרת שלווה [פסדהי]

השלווה מאפשרת אושר [סוקהה]

האושר תומך בשכינה שקטה וריכוז [סמדהי]

השכינה השקטה מובילה לידיעה וראייה של הדברים כפי שהם [יטהבהוטניאננדססנה]

ידיעה וראייה של הדברים כפי שהם מאפשרות אי-היקסמות [ניבידה]

אי-היקסמות מאפשרת אי-השתוקקות [וירגה]

אי-השתוקקות מוליכה לשחרור [וימוטי]

שחרור מאפשר

ידיעה של ההפסקה מוחלטת של הזיהומים, כלומר ‘השטפים‘ [אסווקהיה ניאנה].

המהלך המתואר באופניסא סוטה הוא חדש ומעורר מחשבה לאלה הלומדים ומתאמנים במעגל הקלאסי של ההתהוות המותנית. ראשיתו של המהלך מעוררת במיוחד, שכן היא מציעה מהלך מפתיע מסבל לאמונה.

האימון המתואר כאן לא חדש לחלוטין. הוא מזכיר טכניקות אחרות המופיעות בספרות הקלאסית, למשל, שבעת הבוג’הנגה bojjhanga [שבעת מרכיבי ההתעוררות – שימת לב, חקירת מצבי התודעה,מרץ, שמחה עילאית, שלווה, שכינה שקטה, והשתוות הרוח];

או ארבעת הג’האנה jhana  –  ארבעה שלבים בדרך אל השחרור, שרבים ממרכיביהם  מזכירים, אפילו בסדר הדברים, את המהלך של האופניסא.

יש עוד סוטרות רבות המתארות מהלכים דומים, ומעניינת במיוחד היא הצ’טנה סוטה, Cetana  Sutta,שבה ראשית המהלך הוא במידות הטובות, משם אל העדר החרטה, ומשם אל השמחה, ואחר כך ברצף כמעט זהה לאופניסא.

מה אומרות לנו חוליות האופניסא? ואיך הן ממשיכות את חוליות הנידאנה, או אולי פונות מהן והלאה? האם המהלך הוא רצף קווי, או רשת מרחבית, או מה?

*

האופניסא סוטה מוזכרת בשני חיבורים פרשניים מאוחרים יותר:

האחד הוא ה‘נטיפקרנה‘ Nettipakarana*,

והשני הוא הויסודהימגה , Visuddhimagga

ה’נטיפקרנה‘ מכנה את המהלך המתואר באופניסא

‘לוקוטרה פטיצ’ה סמופאדה‘ [‘ההתהוות המותנית שמעבר לעולם’],

[לוקה – עולם. אוטרה – מעבר]

כלומר, התהוות מותנית שמעבר לעולם.

סנגהרקשיטה, מורה בן ימינו, מכנה את המהלך המוצג באופניסא הדרך הספירלית

The Spiral Path

ומכוון לכך, שמה שמוצג באונפיסא הוא התקדמות הולכת ונפתחת אל שחרור מוחלט,

בשונה מן המהלך של הרצף המוכר לנו [נידאנה], שמתאר מהלך מעגלי נעדר ערו,

כלומר מן הבורות, או עיוורון, אל הסבל ומן הסבל אל הבורות וחוזר חלילה.

נתבונן מעט בביטוי ‘העולם שמעבר’. מה הכוונה כאן?

האם זו חווייה מיסטית? רמיזה לסוג הכרה שאיננו מכאן ועכשיו,

או מה שאנחנו מכנים בימינו מצב תודעה לא רגיל,  altered states of consciousness ?

האם יש כאן התכוונות לישות טרנסנדנטית, או לקיומו של עולם שמעבר?

ואם הכוונה לישות או עולם כזה, הרי זו כפירה מוחלטת בתורת הדהרמה.

ומהו ‘העולם’ שהאופניסא מציגה את ‘המעבר’ שלו?

מה פירושם של חוליות האופניסא ומה תפקידם באימון הרוח?

*

האופניסא סוטה מציגה אימון של תודעה,

שתוך התבוננות בהתהוות המותנית, נחלצת מן ההתהוות המותנית עצמה.

זו התרחשות תודעתית, שתוך מהלכה בעולם ההתהוות המותנית,

תוך שהיא צועדת בשרשרת גורמים מתנים ומותנים,

היא עוברת למימד אחר. שאולי הוא זה המכונה ‘מעבר’.

הממד האחר הזה הוא חוויה של התרוקנותה של ההתהוות המותנית מעצמה.

ואז גם היא מתבררת כמושג מן המושגים, שגם לו אין קיום עצמי.

ואז התודעה היא שכינה שקטה ובהירה

ושוהה בדברים כמו שהם, תוך אמון מלא בהם,

וזה עצמו הוא שחרור, שהוא ההפסקה המוחלטת של כל הזיהומים

שהיא גם הפסקה מוחלטת של ההתהוות המותנית.

*

ובכל זאת, אנו אומרים, אנחנו כאן בעולם הזה, כותבים במלים, למשל, שהן הפרדות.

כך אנחנו מדברים. אין לנו דרך אחרת.

אנחנו כואבים, ונראה שהכאב נפרד לחלוטין מן העונג והוא קיים ממש.

וכשהוא קיים כל כך אי אפשר לבוא ולומר לאדם הכואב, זו אשלייה.

העולם המוכר לנו, זה שמכונה עולם האמת יחסית, הוא לנו אמת מוחלטת. ממשית.

ובעולם הזה אנו זקוקים להגדרות, שכן אנו רואים עצים ואנשים כנפרדים זה מזה, אנחנו מבחינים בין רע וטוב, טוהר וזיהום, בין מראות וריחות, קודם ואחר כך.

*

אבל, האופניסא סוטה מצביעה,

שייתכן מצב תודעה שהוא מעבר לאמת היחסית,

ואיננו תלוי בה

והמצב הזה מתחיל באמון מלא.

אמון מלא במה?

אמון בכל מופעי הקיום כפי שהם, או בלשונה של הדרשה, ידיעת הדברים כפי שהם,

ולא כפי שאנחנו מציירים ומגדירים אותם.

אמון מלא כזה הוא תחילת הדרך אבל גם ספוג בהמשכה.

הקיום הזה הוא כמות שהוא, ללא תודעת עצמי נפרד ומגדיר,

וממילא אין בו מי שמייצר הגדרות, ואם אין הגדרות

ממילא אין גם הגדרות של התהוות מותנית או לא מותנית

ואין בו שום תודעת קיומים נפרדים, ולכן גם וגם לא התהוות מותנית ביניהם.

ואז, המעבר [לנקד. י.ר.] פירושו קיום שמעבר לחמשת המצברים של קיומנו המוכר,

כלומר, גוף, תחושות, המשגות, תבניות מנטליות והכרות, שנתפשות כממשיות ומתמידות.

זה קיום שהוא גם מעבר להבניית האני שבאה עם המצברים האלה.

זה קיום, שמעבר לבורות, זו שמכווצת את קיומנו

לכמוסה נפחדת של עצמי נפרד כל כך, קבוע כל כך

עצמי כל כך צר, שהואממשי לנו כמו הכאב, עיקש כמו הפחד, קיים כמו הכעס,

קרוע כמו דאבת הלב, נצחי כמו הפחד.

התודעה הזאת שמעבר לחמשת המצברים,

היא שכינה השוקטת בקיום כמות שהוא,

בככותו.

סמאדהי.

היא נותנת בו אמון מלא וללא סייג.

לכן אמון מלא הוא החוליה הראשונה שברצף החדש של האופניסא סוטה.

*

ואז אפשר לראות את האופניסה סוטה בשני פניה.

הפן האחד הוא, לכאורה, שרשרת של חוליות, שמובילות מזו אל זו –

מן הסבל אל האמון אל השמחה אל השלווה והאושר והשכינה השקטה וראיית הדברים נכוחה ואיזון ושחרור,

וכך הלאה עד ידיעת העלמם של הזיהומים.

לאט לאט, באימון קפדני, משלב לשלב. מגורם לגורם. עקב. ואז אגודל. בנחישות.

וזה הפן של האמת היחסית.

והפן האחר מציע, שרצף זה איננו חוליות שבאות בזו אחר זו בזמן,

אלא קיום ביחד של כולן, זו בזו.

ואין פה כלל תנאים תומכים ומותנים, כפי שניתן להבין מן הפשט.

אלא שהכל בקיום הזה הוא בזמן אחד.

ואז כינויי החוליות הן לא יותר מאשר לשון מגששת

לתיאורה של חוויה אחת,

שהיא תודעה מאוחדת שאין בה מחיצות.

ואז כל זה, אמון ושמחה ושכינה שקטה וראיית הדברים כמות שהם,

ושלווה ושחרור והעלמם של הזיהומים, כל אלה הם אחד. ובו בזמן.

התהוות-יחד. בייחוד. באחד.

האמון הוא שמחה שהיא שלווה, שהיא כל השאר –

אושר, שהוא שכינה שקטה שהיא ידיעת הדברים כמות שהם.

ידיעת הדברים כמות הם שהיא שכינה שקטה,

שהיא אי היקסמות, ואיזון ושחרור מוחלט מכל השטפים והזיהומים,

והשחרור הוא שלווה צלולה והיא אמון בקיום כמות שהוא.

טבענו המקורי שלפני בריאת המלים.

ואז גם מה שהיה זיהומים איננו עוד זיהומים.

כי באין אני המייצר אותם, הם לא מתקיימים ממילא,

והשחרור איננו מן הזיהומים שב’עולם’,

אלא מן הזיהומים שבתודעה המפרידה בלבד,

ולמעשה מעולם לא טיהרנו שום מזהמים.

זה העולם שמעבר. לוקוטרה.

*

נחזור לזמן מה לראשית השרשרת המוצגת באופניסא, שבה מוצג קשר שאינו מובן מאליו.

זהו הקשר שמוליך מן הסבל אל האמון.

אם אכן כל החוליות מתארות התהוות אחת, ומתקיימות ביחד, כפי שהצעתי קודם,

גם הקשר שבין סבל ואמון הוא דו-כיווני ובו זמני

והאופניסא אומרת בעצם, שסבל כרוך באמון. ואמון כרוך בסבל.

איזו מין קפיצה היא זו? איך מגיע האמון מן הסבל?

ואיך אנחנו יכולים להתאמן באמון שמגיע מן הסבל, ובסבל שהוא אמון?

נתבונן באופניסא כרשת תופעות ולא כמהלך מחוליה לחוליה.

כאשר אנחנו יודעים את הדברים כמות שהם,

חופשיים מדחייה והשתוקקות,

כשאנחנו בחירות גמורה מן הצורך להיטפל אל התופעות ברציות והשתוקקויות של

צמאון לעוד

צמאון ללא עוד

כשאנחנו מכירים בעולם ומכירים את העולם כמות שהוא

ומתקיימים בו באמון ללא סייג,

אנחנו מקבלים באמון ובלא דחייה גם את הנוכחות של הצער.

ואז לתת אמון במה שיש כאן כי הוא כאן,

פירושו להכיר את הסבל ולהכיר בסבל. וזה אות לאמון מלא.

ושתי החוליות הראשונות של העולם שמעבר – סבל ואמון –

נעות אז זו אל זו, הלוך ושוב.

מן הסבל אל האמון ומן האמון אל הסבל.

שלובות זו בזו. לא שתיים.

הכאב שמתוך אמון מלא מאפשר שהייה והאזנה לסבל,

ואז הוא מקום להתעוררות, שמכוונת במדוייק על ידי הכאב.

אם אדם נותן אמון בכאב, ומכוון [ו’ שרוקה] אליו,

הכאב מאפשר לו כיוון.

הכאב נעשה מורה להתעוררות.

איזה מין אמון הוא זה?

אמון ללא סייג במרחב הקיום, שאני בו תופעה מן התופעות.

זהו מרחב שאין בו גבולות ושאין לו גבולות.

המרחב הזה בלתי ידוע לנו, שכן אין לנו מושגים לכנותו,

הוא מה שנמצא כאן אפילו לפני שצמצמנו אותו למילה כמו מרחב.

הוא האמון בקיום שלפני היות המושגים,

הוא ראייה שלו גם אחרי שהתבררו שוב כמושגים ותו לא,

ואז הם בטלים מעצמם.

זהו אמון שאיננו יודע, ולכן הוא אמון. כי הוא סומך וסמוך על הבלתי נודע.

ככל שהוא יודע פחות הוא אמון גדול יותר

וזה תיאור נאמן של אמון.

אמון כזה רואה נכוחה את קיומו של הצער כחומר מחומרי הקיום

יחד עם השמחה והשכינה השקטה.

*

בשרשרת האופניסא האמון עומד בתווך שבין סבל ושמחה.

אולי כי הוא אמון בבואו ובלכתו של הסבל

והוא אמון גם בבואה ובלכתה של השמחה.

בואם ולכתם כרוכים זה בזה.

זה וזו מופעי קיום

וזוהי חמלה גדולה – ידיעת שמחה וצער, וכל השאר, בלא העדפה.

היא הינתנות של אמון בעולם כמות שהוא.

היא חמלה שאינה יודעת גבולות.

כמו שאומרת פתיחתה של האופניסא סוטה:

מי שרואה ויודע את התהוותו של החומר ולכתו, את התחושות בהתהוותן ובלכתן, את ההמשגות בהתהוותן ובלכתן, את תבניות המחשבה בהתהוותן ובלכתן, את ההכרות בהתהוותן ובלכתן – מי שרואה ויודע את זה, יודע את הפסקת הזיהומים.

*

חולית הסבל באופניסא סוטה מצויה בנקודת האיזון המדוייקת

שבין אחת עשרה החוליות הקודמות [נידאנה] לאחת עשרה החוליות הבאות [אופניסא],

כמין חץ שבשבת שיכול לפנות לכל הכיוונים,

אחורה אל העיוורון מחדש או קדימה אל השחרור.

אחת עשרה החוליות הראשונות הן האמת הנאצלה השנייה –

כלומר, האופנים שבהם מתחולל הסבל,

ואחת העשרה החוליות הבאות הן האמת הנאצלה השלישית –

כלומר, העלמותם של מרכיבי הסבל

תוך שכינה שקטה בקיום.

ואז האדם מצוי בעולם הצורות והתחושות וההמשגות והתבניות וההכרות,

אבל בה בעת משוחרר מהן. הוא רואה אותן בקיומן והעדרן. בממשותן ובהבל שלהן.

והוא מצוי בחוויית קיום שהיא מעבר לעולם אבל איננה שוללת עולם. הם היינו הך.

הוויה זו אפילו איננה זקוקה עוד למילה ‘כאן’, ולכן איננה זקוקה עוד ל’מעבר’.

היא משוחררת מבורות, ומשוחררת גם מן השחרור מבורות.

ומשוחררת גם מכל שרשרות ההתהוות המותנית.

הבודהיזם יקרא לזה ריקות.

וסוף הדרך נמצאת בתחילתה.

ואז, אין ערך לשאלה ולא ניתן לדעת אם הבודהה קיים או לא,

ואין עוד הבדלה בין סמסארה ונירוואנה* [שירת השורש, 25]

שהרי אם סמסארה אז נירוואנה, אם נירוואנה אז סמסארה.

בהעדרה של סמסארה אין נירוואנה, ובהעדרה של נירוואנה אין סמסארה.

ושתיהן יצירי הלשון בלבד.

וגם אמירה זו מיותרת. ויש קיום גם במימד אחר.

ובתוך זה אפשר לראות, שהבודהה לא לימד אף תורה באף מקום לאף אחד.* [25.24]

*

לסיום, אני מבקש להשיח עם כמה דרשות ישנות וטובות, בלשוני אבל בהשראתן הגדולה.

*

מוני, אדם שליו, לא נולד ולא מזדקן ולא מת.

אם לא נולד, איך יזדקן?*

הוא חי את התופעות, שלא נוצרו ולא יכלו,

שאינן טהורות ולא מזוהמות, לא גדושות ולא חסרות,

ואין שום חוכמה להשיג שם כי היא פה,

ואני נותן בה אמון מלא,

ומכיוון שאין צורך להשיגה והיא פה

אין מכשולים בדרך,

ומכיוון  שאין מכשולים, אין פחד, ובלא פחד אין טעות

והתודעה בהירה אז וזאת נירוואנה* [לפי סוטרת הלב]

תודעה זו היא לא חומר או נוזל או חום או תנועה,

ולא הכרה ולא העדרה, ולא העולם הזה ולא העולם שמעבר,

ולא אור ולא חושך,

ומי שמבין זאת חופשי מן הצורה ומהעדר הצורה.

הוויה זו אין לה משך, לא תחילה ולא סוף ולא לידה ולא מוות

היא זה שלא נולד ואין לו מקור ולא נברא ואין לו צורה,

ולכן היא חופשיה מן הנולד, שיש לו מקור והוא נברא ובעל צורה, *[לפי ניבאנה סוטה]

והיא חירות שלמה משרשרת ההתהוות המותנית.

וזו חירות מן הצער. שהיא הכרה בקיומו של הצער.

וזו חמלה.

*

חווי ננג, מורה הזן הסיני [מאה 7], היה בתחילת דרכו טבח במנזר, ולא ידע קרוא וכתוב.

יום אחד קראו לו שיר שכתב ראש הנזירים, ביטוי להבנתו את תורת הבודהה,

הגוף הזה הוא עץ הבודהי* [עץ ההתעוררות של הבודהה]

והתודעה כמו מראה עומדת

דאג לצחצח אותה ללא הרף

פן ידבק בה האבק

שמע חווי ננג את השיר, והכתיב שיר משלו

מעולם לא היה עץ בודהי

ולא מראה עומדת

מכיוון שמעולם לא היה דבר

במה ידבק האבק?

בקידה

יעקב רז