"וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו, ויבאו איש ממקמו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי,… ויועדו יחדו לבוא לנוד לו ולנחמו…. וישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירהו, וישאו קולם ויבכו, ויקרעו איש מעילו, ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה … וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דבר אליו דבר…" (איוב ב', י"א י"ג).

מאז ומעולם נחשב מעשה הניחום למצווה. בעולם המודרני ירדה הנחמה מגדולתה. ביטויים עכשוויים כגון "נחמה זולה" משקפים את ירידת ערכה. אפילו נוסחי הנחמה המסורתיים איבדו מכוחם בעידן המודרני, והם נאמרים במגומגם, אם הם בכלל נאמרים. מתמיהה במיוחד העובדה, שמיומנויות נחמה כמעט שאינן תופסות מקום בהכשרתם של מטפלים. מדוע? יתכן שמטפלים סבורים שמיומנויות אלו אינן ניתנות ללמידה, או שמטפלים השואפים ל"ריפוי אמיתי" רואים את הנחמה כמשנית בחשיבותה, או שמטפלים אינם מכירים בחשיבותה כיוון שהם נכנסים לפעולה רק לאחר שמאמצי הנחמה נכשלו. מכל מקום, בעיני מטפלים רבים משתרע תחום הטיפול הנפשי "האמיתי" הרחק אל מעבר לתחום הנחמה, שהיא תחומם של אנשי דת והדיוטות. כך היתה הנחמה לחוכמה נשכחת.

הנחמה, כאחותה-תאומתה הקבלה, היא מידה טרגית. בחברה המייחסת ערך מרכזי לשליטה לא נודע ערך רב לפתרונות שאינם שלמים. לעומת זאת, נקודת המוצא של הראיה הטרגית והפרספקטיבה הבודהיסטית היא שהמצוקה מצויה בכל. באשר יש חיים, שם ישנה מצוקה, ועל כן אין פתרון שלם. הראיה הטרגית חותרת לבקש אושר צנוע בעולם קשה, ולכן היא נוטה לקבלה ולהקלה יותר מאשר לריפוי. תקוות הריפוי שואפת למטרה אחת – היעלמות הסבל, ואילו לנחמה שתי פנים: פנים מקבלות ופנים מעודדות. הקבלה מופנית אל הסבל, ואילו העידוד – אל האפשרות לצמצם את הסבל או להיטיב לשאתו. הסבל והאובדן אמנם אינם נעלמים, אבל האדם יכול להתבונן בהם אחורנית בעודו צועד קדימה. פנים אלו של הנחמה קשורים זה בזה, שכן הנכונות לחתור להקלה דורשת להסתלק מן החלומות של ריפוי שלם. הנחמה היא אפוא גלולה מרה-מתוקה: מידת העידוד שבה היא כמידת נכונותו של האדם לקבל את מצוקתו. יש רק אופן אחד של עידוד שאין עימו קבלה כלל: העידוד הנגזר מן הגרסה הפופולרית של "החשיבה החיובית", הרואה כל תלונה כחבלה ב"עמדה הנכונה של אופטימיות". אנו סבורים, כי אופן זה של עידוד איננו מעודד ביותר: בדחותו את זכותו של הסובל לסבול הוא קרוב יותר לגינוי מאשר לנחמה.

הנחמה כזיקה
בדרך כלל מופנית הנחמה אל אדם המרגיש שאין לו נחמה. כלום אפשר לשוחח על התגברות עם אדם המרגיש שאיבד הכל? לכן תוצאותיו של מעשה הניחום אינן ניכרות לעין: המנחם מנחם ואילו חברו נשאר בלתי מנוחם. יתכן אמנם שהנחמה מחלחלת בהדרגה, אבל לעין לא ניכר קשר סיבתי בין מעשה הניחום לבין תהליך ההתנחמות. על המנחם לדעת, שגורמים רבים שותפים לתהליך זה ושמעשה הנחמה שעשה הוא רק אחד מהם.
המנחם מושיט את נחמתו ביודעו היטב עד כמה היא צנועה. נחמה אפשר להושיט, לא לכפות. ניסיון לאלץ את הסובל להתנחם נידון בהכרח לכישלון. יתכן שנכונות להתנחם תופיע ויתכן שלא, הכל על פי צרכיו של הסובל. בסיפור המקראי ממאן יעקב להתנחם על אובדן יוסף. יהיה זה אבסורד לטעון שיעקב "מרחם על עצמו" או ש"הוא סובל מאבל פתולוגי". אילו השתכנע יעקב שעליו לחדול מאבלו היה מן הסתם מרגיש לאחר מכן שבגד ביקר לו ביותר. ניתן להבין את הכעס שהסובלים מבטאים לעתים כלפי המנחמים אותם: לעתים רומזת הנחמה שעל הסובל להניח לסבל. בחוויית האדם הסובל רמיזה זו כמוה כשלילת זכותו למחות על אכזריות הגורל שפגע בו.
הטעות השכיחה של האצה בסובל נעשית תכופות מתוך חוסר רגישות ובחוסר מודעות. אשה שסבלה ממחלה קשה ואולי סופנית פנתה לעזרה בגלל קשיי הירדמות. המטפל (אחד מאיתנו) ניסה לעזור באמצעות הרפיה. לאחר מספר פגישות, כשנראה היה ששנתה השתפרה, אמר המטפל שהוא סבור שהטיפול הסתיים. בשמעה זאת נטלה המטופלת את ארנקה, כתבה בלא אומר המחאה ועזבה את החדר בזעם. היא קלטה נכונה שחוסר הסבלנות של המטפל נבע מהחרדה שמחלתה עוררה בו. המטפל הרגיש שחטא בהיעדר גמור של אמפתיה, הרגשה שהחריפה לאחר שהאשה נפטרה מקץ שישה חודשים.
לעיתים יוצר המנחם המאיץ את הרושם שהוא חושש מן המגע עם הסובל כמי שחושש מהידבקות. הפסיכולוגית מריאנה אמיר המנוחה, שחלתה בסרטן שלימים נפטרה ממנו, כתבה מאמר בשם "נוס על נפשך", שבו תיארה את השפעתה של עמדת הימנעות זו על הסובל. אחת מחברותיה נהגה להתקשר בשעה שידעה שאין איש בבית ולהשאיר הודעה מוקלטת: "רציתי לדעת איך את מרגישה, אבל לא רציתי להפריע. אין צורך שתתקשרי חזרה". אחר השאיר זר פרחים ליד הדלת. שלישית קיצרה ככל האפשר את ביקורה והיתה נפרדת בנימה עליזה: "הכל יהיה בסדר". בין עמיתיה היו שמתחו ביקורת על עצבונה ועל התייחסותה אל המחלה, באומרם שהיא איננה עוזרת לעצמה להחלים. עמדה זו היתה לה הגרועה מכל עמדות העידוד. אפשר כמובן להבין את הקושי שחווים במצבים כאלו חברים, עמיתים ורופאים, בהיותם מוצפים בחרדה ובחוסר אונים. עם זאת, עמדת ההימנעות איננה מאפשרת לנחם.
האצה נטולת סבלנות משקפת היבט נוסף ביחסי הניחום: המידה בה מרגיש המנחם שהוא דומה לסובל. העוזר חסר הסבלנות מעביר מסר של הבדל בין השניים: "איננו באותה הסירה: אתה שט לדרכך ואני לדרכי!" לא פלא שהסובל מרגיש נטוש. פוטנציאל סיוע גדול יותר יש לניסיון נחמה המבטא לא רק קרבה אלא גם דמיון בסיסי בין המנחם למנוחם: "מה שקרה לך יכול היה לקרות גם לי". אין הכרח, כמובן, שמסר זה ייאמר ישירות. די אם הוא מצטייר מתוך עמדתו של המנחם.

הסרת המחיצות בין המנחם למנוחם
סיפורו הקצר של צ'כוב, "יגון", מתאר את יונה הרכב, הממתין לנוסעים בשלג היורד. הוא וסוסו מתכסים בהדרגה בלבן. לכל אורך הסיפור מנסה יונה לשווא לספר לנוסעים על מות בנו יחידו, שאירע זה עתה. הם מפסיקים אותו בהוראות נרגנות או בתלונות אודות רכבים והולכי רגל. אחד הנוסעים קוטע אותו ומפטיר באדישות: "כולנו נמות!" בסוף הסיפור נשאר הרכב לבדו עם הסוס. אין בכוחו לשאת יותר את יגונו ביחידות, והוא מתחיל להשיח אותו בפני הסוס. הוא מבקש מן הסוס לדמות שהיה לו סייח שמת לפתע: "כלום לא היית גם אתה נאחז יגון?". תובנה דומה לטבעה של הנחמה נמצאת בסיפורו של טולסטוי, "מות איוואן איליץ". איוואן הנוטה למות מוקף באנשים החוזרים ואומרים לו שהוא עתיד להחלים, ונמנעים בכל דרך מלשוחח על המחלה ועל המוות. משרתו גראסים הוא היחיד שאינו משקר לו. כאשר איוואן סובל מכאבים ברגליו יושב גראסים כל הלילה ליד מיטתו ונושא את רגליו של איוואן על כתפיו. איוואן שואל אם אין הישיבה הממושכת קשה עליו וגראסים משיב שאין בה קושי, משום ש"כולנו נמות". תגובה זו של גראסים זהה לכאורה לזו של הנוסע האדיש בסיפורו של צ'כוב, אבל עמדתו החומלת, הסבלנית והבלתי נרתעת נותנת באמירה "כולנו נמות" נחמה מיטיבה הנוגעת הישר ללב החולה. תודעת הדמיון היא העומדת ביסוד זיקת הנחמה. יונה הרכב בסיפורו של צ'כוב מתנחם מכך שהוא חולק עם הסוס את יגון השכול.
הנחמה כרוכה גם בהסרת המחיצה שבין המנחם לבין המנוחם. כאשר הנחמה מתקבלת הופך גם הנותן למקבל. הנחמה, כמו החמלה, מבליטה את הדמיון הבסיסי שבין הצדדים ואת זיקת הגומלין שביניהם. במסורת הבודהיסטית זיקת החמלה איננה בין פרטים נפרדים אלא זיקה בין שני איברים המשתייכים לאותו גוף: כאשר הפה מזין את הגוף, את עצמו הוא מזין.
התחושה שהמשתתף החומל הוא בעת ובעונה אחת גם המקבל עומדת ביסוד יראת הכבוד שמעוררת הטרגדיה – בין אם בחיים ובין אם באמנות – בלב הצופה. כאשר אנו צופים בטרגדיה אנושית אנו חשים בעת ובעונה אחת יראה והתעלות. יראה – בפני עוצם משקלו של הסבל, והתעלות – בכך שבכוח החמלה אנו הופכים לשותפים בעמידה האנושית בפני עוצמת הגורל. חוויה כפולה זו היא המביאה למירוק הנפש, שבו ראה אריסטו את מהות החותם שמטביעה הטרגדיה בלב הצופה.

יתכן והשאלה המכרעת בחייו של אדם היא השאלה המוסרית. לא הרוחנית, לא המטפיזית ולא הדתית. כל השאלות הללו נובעות מהשאלה המוסרית, מקופלות בה ומעוצבות לאורה. מדוע? מפני שעצם הצבת השאלה המוסרית וההתמודדות עמה מזינה מניה-וביה את חייו של אדם בתוכן חיוני, לרוב מערער, שדורש את בירורן, או לפחות את ניסיון בירורן, של כל יתר השאלות. השאלה המוסרית היא ראשיתה של הדרך, לא מסקנתה.

השאלה המוסרית אינה גחמה פילוסופית או שעשוע אינטלקטואלי. היא בחירת כיוון. כיוון אשר אינו אלא השאלה המוסרית עצמה. לשאול: "מהו הטוב?" פירושו לפקוח עיניים. לשוב ולשאול זאת פירושו להיות מוכן לטעות. הנכונות לטעות פירושה לבקש את הטוב, ובקשת הטוב היא מלאכה שמבהירה את המרחק שנותר לנו (לעד) מאותו "טוב". המרחק נותר אך אנו לא מוותרים על הצעידה.

הטוב הוא אופק. הוא בלתי מושג. ובכך הוא קדוש. כמו הציווי "לא תגנב". ובהליכתנו לקראת האופק הזה, מתבהרות ולו במעט גם כל יתר השאלות, המעמידות עצמן פעמים כה רבות כעדיפות על השאלה המוסרית. במובן הזה, השאלה המוסרית אינה נפרדת מהשאלה הדתית או הרוחנית, אלא יתכן והיא השער ההכרחי לה.

ושמחת בחגיך. אם נעז ונשאל "מהו הטוב?" השמחה תגדל גם אם לא נחוש זאת. וזו שאלה הכרחית לישראל של הזמן הזה.

"וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו, ויבאו איש ממקמו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי,… ויועדו יחדו לבוא לנוד לו ולנחמו…. וישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירהו, וישאו קולם ויבכו, ויקרעו איש מעילו, ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה … וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דבר אליו דבר…" (איוב ב', י"א י"ג).

אפילו נוסחי הנחמה המסורתיים איבדו מכוחם בעידן המודרני, והם נאמרים במגומגם, אם הם בכלל נאמרים. מתמיהה במיוחד העובדה, שמיומנויות נחמה כמעט שאינן תופסות מקום בהכשרתם של מטפלים. מדוע? יתכן שמטפלים סבורים שמיומנויות אלו אינן ניתנות ללמידה, או שמטפלים השואפים ל"ריפוי אמיתי" רואים את הנחמה כמשנית בחשיבותה, או שמטפלים אינם מכירים בחשיבותה כיוון שהם נכנסים לפעולה רק לאחר שמאמצי הנחמה נכשלו. מכל מקום, בעיני מטפלים רבים משתרע תחום הטיפול הנפשי "האמיתי" הרחק אל מעבר לתחום הנחמה, שהיא תחומם של אנשי דת והדיוטות. כך היתה הנחמה לחוכמה נשכחת.

הנחמה, כאחותה-תאומתה הקבלה, היא מידה טרגית. בחברה המייחסת ערך מרכזי לשליטה, לא נודע ערך רב לפתרונות שאינם שלמים. לעומת זאת, נקודת המוצא של הראיה הטרגית והפרספקטיבה הבודהיסטית היא שהמצוקה מצויה בכל. באשר יש חיים, שם ישנה מצוקה, ועל כן אין פתרון שלם. הראיה הטרגית חותרת לבקש אושר צנוע בעולם קשה, ולכן היא נוטה לקבלה ולהקלה יותר מאשר לריפוי. תקוות הריפוי שואפת למטרה אחת – היעלמות הסבל, ואילו לנחמה שתי פנים: פנים מקבלות ופנים מעודדות. הקבלה מופנית אל הסבל, ואילו העידוד – אל האפשרות לצמצם את הסבל או להיטיב לשאתו. הסבל והאובדן אמנם אינם נעלמים, אבל האדם יכול להתבונן בהם אחורנית בעודו צועד קדימה. פנים אלו של הנחמה קשורים זה בזה, שכן הנכונות לחתור להקלה דורשת להסתלק מן החלומות של ריפוי שלם. הנחמה היא אפוא גלולה מרה-מתוקה: מידת העידוד שבה היא כמידת נכונותו של האדם לקבל את מצוקתו. יש רק אופן אחד של עידוד שאין עימו קבלה כלל: העידוד הנגזר מן הגרסה הפופולרית של "החשיבה החיובית", הרואה כל תלונה כחבלה ב"עמדה הנכונה של אופטימיות". אנו סבורים, כי אופן זה של עידוד איננו מעודד ביותר: בדחותו את זכותו של הסובל לסבול הוא קרוב יותר לגינוי מאשר לנחמה.

הנחמה כזיקה
בדרך כלל מופנית הנחמה אל אדם המרגיש שאין לו נחמה. כלום אפשר לשוחח על התגברות עם אדם המרגיש שאיבד הכל? לכן תוצאותיו של מעשה הניחום אינן ניכרות לעין: המנחם מנחם ואילו חברו נשאר בלתי מנוחם. יתכן אמנם שהנחמה מחלחלת בהדרגה, אבל לעין לא ניכר קשר סיבתי בין מעשה הניחום לבין תהליך ההתנחמות. על המנחם לדעת, שגורמים רבים שותפים לתהליך זה ושמעשה הנחמה שעשה הוא רק אחד מהם.
המנחם מושיט את נחמתו ביודעו היטב עד כמה היא צנועה. נחמה אפשר להושיט, לא לכפות. ניסיון לאלץ את הסובל להתנחם נידון בהכרח לכישלון. יתכן שנכונות להתנחם תופיע ויתכן שלא, הכל על פי צרכיו של הסובל. בסיפור המקראי ממאן יעקב להתנחם על אובדן יוסף. יהיה זה אבסורד לטעון שיעקב "מרחם על עצמו" או ש"הוא סובל מאבל פתולוגי". אילו השתכנע יעקב שעליו לחדול מאבלו היה מן הסתם מרגיש לאחר מכן שבגד ביקר לו ביותר. ניתן להבין את הכעס שהסובלים מבטאים לעתים כלפי המנחמים אותם: לעתים רומזת הנחמה שעל הסובל להניח לסבל. בחוויית האדם הסובל רמיזה זו כמוה כשלילת זכותו למחות על אכזריות הגורל שפגע בו.
הטעות השכיחה של האצה בסובל נעשית תכופות מתוך חוסר רגישות ובחוסר מודעות. אשה שסבלה ממחלה קשה ואולי סופנית פנתה לעזרה בגלל קשיי הירדמות. המטפל (אחד מאיתנו) ניסה לעזור באמצעות הרפיה. לאחר מספר פגישות, כשנראה היה ששנתה השתפרה, אמר המטפל שהוא סבור שהטיפול הסתיים. בשמעה זאת נטלה המטופלת את ארנקה, כתבה בלא אומר המחאה ועזבה את החדר בזעם. היא קלטה נכונה שחוסר הסבלנות של המטפל נבע מהחרדה שמחלתה עוררה בו. המטפל הרגיש שחטא בהיעדר גמור של אמפתיה, הרגשה שהחריפה לאחר שהאשה נפטרה מקץ שישה חודשים.
לעיתים יוצר המנחם המאיץ את הרושם שהוא חושש מן המגע עם הסובל כמי שחושש מהידבקות. הפסיכולוגית מריאנה אמיר המנוחה, שחלתה בסרטן שלימים נפטרה ממנו, כתבה מאמר בשם "נוס על נפשך", שבו תיארה את השפעתה של עמדת הימנעות זו על הסובל. אחת מחברותיה נהגה להתקשר בשעה שידעה שאין איש בבית ולהשאיר הודעה מוקלטת: "רציתי לדעת איך את מרגישה, אבל לא רציתי להפריע. אין צורך שתתקשרי חזרה". אחר השאיר זר פרחים ליד הדלת. שלישית קיצרה ככל האפשר את ביקורה והיתה נפרדת בנימה עליזה: "הכל יהיה בסדר". בין עמיתיה היו שמתחו ביקורת על עצבונה ועל התייחסותה אל המחלה, באומרם שהיא איננה עוזרת לעצמה להחלים. עמדה זו היתה לה הגרועה מכל עמדות העידוד. אפשר כמובן להבין את הקושי שחווים במצבים כאלו חברים, עמיתים ורופאים, בהיותם מוצפים בחרדה ובחוסר אונים. עם זאת, עמדת ההימנעות איננה מאפשרת לנחם.
האצה נטולת סבלנות משקפת היבט נוסף ביחסי הניחום: המידה בה מרגיש המנחם שהוא דומה לסובל. העוזר חסר הסבלנות מעביר מסר של הבדל בין השניים: "איננו באותה הסירה: אתה שט לדרכך ואני לדרכי!" לא פלא שהסובל מרגיש נטוש. פוטנציאל סיוע גדול יותר יש לניסיון נחמה המבטא לא רק קרבה אלא גם דמיון בסיסי בין המנחם למנוחם: "מה שקרה לך יכול היה לקרות גם לי". אין הכרח, כמובן, שמסר זה ייאמר ישירות. די אם הוא מצטייר מתוך עמדתו של המנחם.

הסרת המחיצות בין המנחם למנוחם
סיפורו הקצר של צ'כוב, "יגון", מתאר את יונה הרכב, הממתין לנוסעים בשלג היורד. הוא וסוסו מתכסים בהדרגה בלבן. לכל אורך הסיפור מנסה יונה לשווא לספר לנוסעים על מות בנו יחידו, שאירע זה עתה. הם מפסיקים אותו בהוראות נרגנות או בתלונות אודות רכבים והולכי רגל. אחד הנוסעים קוטע אותו ומפטיר באדישות: "כולנו נמות!" בסוף הסיפור נשאר הרכב לבדו עם הסוס. אין בכוחו לשאת יותר את יגונו ביחידות, והוא מתחיל להשיח אותו בפני הסוס. הוא מבקש מן הסוס לדמות שהיה לו סייח שמת לפתע: "כלום לא היית גם אתה נאחז יגון?". תובנה דומה לטבעה של הנחמה נמצאת בסיפורו של טולסטוי, "מות איוואן איליץ". איוואן הנוטה למות מוקף באנשים החוזרים ואומרים לו שהוא עתיד להחלים, ונמנעים בכל דרך מלשוחח על המחלה ועל המוות. משרתו גראסים הוא היחיד שאינו משקר לו. כאשר איוואן סובל מכאבים ברגליו יושב גראסים כל הלילה ליד מיטתו ונושא את רגליו של איוואן על כתפיו. איוואן שואל אם אין הישיבה הממושכת קשה עליו וגראסים משיב שאין בה קושי, משום ש"כולנו נמות". תגובה זו של גראסים זהה לכאורה לזו של הנוסע האדיש בסיפורו של צ'כוב, אבל עמדתו החומלת, הסבלנית והבלתי נרתעת נותנת באמירה "כולנו נמות" נחמה מיטיבה הנוגעת הישר ללב החולה. תודעת הדמיון היא העומדת ביסוד זיקת הנחמה. יונה הרכב בסיפורו של צ'כוב מתנחם מכך שהוא חולק עם הסוס את יגון השכול.
הנחמה כרוכה גם בהסרת המחיצה שבין המנחם לבין המנוחם. כאשר הנחמה מתקבלת הופך גם הנותן למקבל. הנחמה, כמו החמלה, מבליטה את הדמיון הבסיסי שבין הצדדים ואת זיקת הגומלין שביניהם. במסורת הבודהיסטית זיקת החמלה איננה בין פרטים נפרדים אלא זיקה בין שני איברים המשתייכים לאותו גוף: כאשר הפה מזין את הגוף, את עצמו הוא מזין.
התחושה שהמשתתף החומל הוא בעת ובעונה אחת גם המקבל עומדת ביסוד יראת הכבוד שמעוררת הטרגדיה – בין אם בחיים ובין אם באמנות – בלב הצופה. כאשר אנו צופים בטרגדיה אנושית אנו חשים בעת ובעונה אחת יראה והתעלות. יראה – בפני עוצם משקלו של הסבל, והתעלות – בכך שבכוח החמלה אנו הופכים לשותפים בעמידה האנושית בפני עוצמת הגורל. חוויה כפולה זו היא המביאה למירוק הנפש, שבו ראה אריסטו את מהות החותם שמטביעה הטרגדיה בלב הצופה.

– בטח!
– איך?
– קח אותו!
*

אני משתנה
מאט, נחפז,
פה ושם שם לב

מזדקן
חולה מעת לעת.
כמו פעם.

אמות. לא יודע מתי, ולא איך,
לא אקח איתי כלום.
שיני ינשרו, אחת אחת
יופיי לא עוד
הקמטים עוד ועוד
גבותי הלבינו מזמן

היום לא כתמול
הלחי שונה במראה
זיפי הזקן בגוונים
עכשיו יותר מאז

את מחט האורן צריך לקרב לעיני
האצבעות קשות יותר על פסנתר מזדמן
בפארק הירקון
ליד אותו תינוק, שנראה רחוק מתמיד
קרוב מתמיד

ולידו בנדנדה, בני
והדאגה חוטפת אותי היום, שוב
אבל מרחב השמיים רך
ללא סריטות
הדאגה והשמיים
לא שניים
וגם אנחנו
בני ואני,
כך נראה,
נזדקן יחד

ניחוח החולצה, דיבור, מחשבות
לא כאז,
לא כמחר
לא טוב יותר. לא רע יותר.
אחרת.

משהו נינוח, לרגע. הרי כבר עשיתי כך וכך.
טרדה, לרגע. על מה שלא הספקתי.
משהו לא ייפתר.
משהו ישכוך בלא שייפתר.
אלה ואלה נעים
במקצב הרוח והאדמה,
ואין מה שיישאר על כנו.
ואין כן שיישאר עליו מה
כי הכל מחדש.

*

האמת הנאצלה הראשונה של הבודהה אומרת:

יש צער. דע אותו עד סופו.

כמו לדעת רחוב, כלומר ללכת בו.
יש צער. דע אותו.
אצילות של אמת.

האמת הנאצלה השנייה של הבודהה אומרת:

הצער נוצר בשל הצמאון להיות במקום אחר מן המקום בו אני נמצא.
מקום של צער, למשל

הצמאון הוא, לכן, סיבת הצער והצער עצמו, וגם פריו,
וחוזר, חלילה

צמאון להעדר כאב, צמאון להמשך העונג.
צמאון להיות, צמאון לא להיות. צמאון לאני טוב יותר.
והצמאון להפסקת הצמאון, שהוא הכואב מכולם
צער על כאב. צמאון על צמאון.

האמת הנאצלה השלישית של הבודהה אומרת:

שחרור לא יבוא בשל סיפוק הצמאון לסוף הצער
או כאשר תנוקה החצר ממיני הצער.
השחרור הוא המרחב שבו
הצמאון עצמו נשמט, פוסק, שוכך. בטל.

בשפתו של הבודהה השחרור הזה נקרא ניבאנה, או נירוואנה.

האמת הנאצלה הרביעית של הבודהה אומרת:

התגשמות האמיתות הנאצלות היא במעשים
של התבוננות, מוסר ואימון מתוך שימת לב

כלומר,
לראות שיש צער, לדעת אותו עד סופו,
ולשמוט את הצמאון-שלא-להיות-בצער.

ומתוך שמיטה זו יש דיבור, קימה, נגיעת יד, יציאה לכיכר,
שנעשים בתואם
זה אחר זה,
עקב, אגודל
בשימת לב
ואידך זיל גמור

כמו מיתר מכוון היטב,
לא מתוח מדי, לא רפוי מדי
לא התנתקות ולא היצמדות
לא נצחיות ולא חידלון

לא הצמאון לעוד, לא הצמאון ללא-עוד
***
ועוד רגע, עם האמת הראשונה.

תלמיד בא אל מורהו ושאל,
– בחורף הקור מקפיא אותי ובקיץ החום שורף אותי. מה לעשות?
– לך אל המקום שאין בו קור ואין בו חום.
– איפה יש מקום שאין בו קור ואין בו חום?
– אז תן לקור להקפיא אותך ותן לחום לשרוף אותך

אותו צמאון שמוליד צער. אותו הצער,
דע אותו כמו שחווה ידעה את אדם.
מתוכה.

כמו לדעת עיר. כלומר ללכת בה. אין דרך אחרת.
היא כזאת וכזאת, כמו שאומרים.
עומס חום כבד במישור החוף הזה,
עלייה, פעימות הלב. הכאב הזה בירך ימין. מה זה?
והמחשבות עליו. הכאב הזה.
כמות שהוא
ככה,
שאינו פגם ולכן לא מבקש פתרון
הוא רחוב ללכת בו.
רחוב שהולכים בו לא צריך פתרון. צריך ללכת בו

*
הכאב הוא יש בין הישים.
בין החשופיות, תלוליות החול, עקבות הדרורים, צעקות העורבים,
היד הפרושה, רגע של תודה, ומעשה מילוי הטפסים,
שם בין כל אלה
נמצאים יצורים של כאב. חברים מלאים בקיום.
ולפני שאשלח יד רועדת
אל משככי הכאבים מוחקי הקמטים משמידי הקרחות זוקפי האיברים מחוללי האושר מרקחות ההרזייה סוכני ההארה סדנאות האנטי-אייג'ינג המורים הרוחניים אמרות החוכמה מערב ומזרח ההבטחות של נעורי הנצח תמונות המורים המחייכים המטפלים בשיטות החדשניות המטפלים בשיטות העתיקות הירקות האורגניים המלחמות בקרחות חדרי הכושר הפלסטיקה הקרויה אסתטית מרפאות הכאב ציפורני החתולים מיערות האמזונס התה הטיבטי מטיבט היוגה האמיתית קלפי הטארוט המדיטציות הבודהיסטיות החיפוש אחר עצמי האשרמים הרי ההימלאיה הגראס אוהלי ההזעה בדיקות ההריון
ההפלות של ברואים שלא תואמים את שלמות הגזע ועדיין לא ניתן להם השם תינוק

לפני כל הכחל והשרק הזה,
אני עוצר – נושם

כמה מקולקל אני בעיני שאני טורח כל כך לתקן אותי
כמה לקוי כמה מאוס לי הקיום הזה
שאני שוקד כל הזמן
רדוף הבטחות
לתקן לשכך להעצים לשפר
או להשמיד אותו

איפה התחנה הסופית של כל זה

עצור, אני אומר לי.
לפני כל האמיתות
לפני כל הכחל והשרק הזה,

עצור,
יש צער. דע אותו.
יש שמחה. דע אותה.
יש ריבוא ישים. צער הוא אחד מהם.

הרי אי אפשר שלא להיות מה שאני עכשיו
ואין דרך להיות במקום אחר מכאן
ואין לאן ללכת מהמקום הזה
כי המקום ההוא יהיה המקום הזה

כל כך פשוט שאיך לא חשבתי על זה

*

נולדנו פעורי פה בצווחה תואמת
עם זעקתה של אימא
כאב עם כאב
אקורד מושלם של צעקה
בהרמוניה מכווצת ונפערת
של ניתוק
והשתאות

והנה שם, בדם וצעקה
שיעור ראשון:
השק נבקע
הרחם פלט
החבל נותק
צא לדרך
אין קורס הכנה

שיעור ראשון:
יש כאב
מדוייק
מכוון היטב
ועכשיו אין בלתו

שיעור ראשון:
צעקת כאב וצווחת שמחה,
לא שתיים

***
ועוד רגע, עם האמת השלישית.
האמת השלישית של הבודהה מספרת שחרור שהוא
מרחב נשימה של אינסוף
שבו נשמט הצמאון, פוסק, בטל. שוכך.
נודע כפי שהוא – צמאון
יגדל וינשור כמו ציפורני ידי
כמו זכרון טיול קטן בין הפיקוס לכיכר

מרחב נשימה של אינסוף
שאין דבר שאין בו

*
לפעמים
מרחב האינסוף הזה
הוא אורכו של צרצר
מין מבט נקודה
אל תחילתה של שאיפה
בקצה הנחיריים
כמו בשרבוטיהם של
אותם משוררי הדלות
בארץ הרחוקה
שכתבו שירים באורך נשיפה
וציירו תוגה באושר השלם
ואושר בתוגה השלמה

משורר דלות כזה התנדנד
עם צפרדע על עלה בננה
וכשלן בפונדקים זולים, היה שותף לזונות, לפרעושים ולכינים.
ריחו של שתן הסוס היה לו מצע בלילה
ושם שמע את התולעת קודחת בערמון

*
למשוררי הדלות האלה נגלה העולם פה, שם.
בצרצר תחת קסדת לוחם, בציוצו של עכביש. בדמעה בעין הדג.
בקרירות של הקיר בצהרי קיץ. בים שמאפיל פתאום ובצווחת ברווזים מלבינה.
הם ראו איש וזבוב חולקים אולם תפילה. נזיר שמשתין בשלג.
שמש שפוסעת על זנבו של פסיון.
חרוזים של טל על זחל שעיר. אבטיח מלוכלך בבוץ שהופך לשיר.
ניחוח שזיף שפוקע בדרך ההר, ומתוכו פורצת, פתאום, השמש.
קול הנחיתה של עורב על ענף יבש בערב של סתיו.
משב רוח מן ההר שנוחת על מניפה, ונהיה למתנת קיץ.
סלע שנספג בו קול הצרצר.
בשיטוט בקיוטו – געגועים לקיוטו
צלצול הטלפון בדירה הסמוכה בלילה של בדידות,
פגישת רגע במדרגות הנעות, בכיוונים הפוכים
הלל לסלט ביום קיץ, אנחה עם צל קפוא ברחובו של חורף
עשן כחלחל שעוטף סקסופון

*
ויש שהמרחב הזה מתכנס לו
אל אב שעומד על קבר בתו הקטנה
ואומר, כן, עולם הטל, אכן עולם הטל, ואף על פי כן.

או אל מי שבשעה של צער
המיס את הכפור בדמעותיו הרותחות
ולא ברח.
צעד לבד בדרך של סתיו שאיש לא הולך בה
ולא ברח.

ושמע את קול הקוקיה, כרוז של מוות.
תמיד קול הקוקיה. תהיתי מה היה לו קול הקוקיה.
והוא שמע אותו שוב ושוב.
ולא ברח.

בערוב ימיו סימנה לו ציפור בענן את זיקנתו
גם עצמותיו הרועדות ליד המדורה.
בערב סתיו אחד שהעמיק
תהה מה עושה שכנו,
ככה, דקות לפני מותו שלו.
אולי מלבדיותו ידע את חייו, אולי מן הזונות.

*
אני משתנה,
כמו שאמרתי כבר
חולה מעת לעת. כמו פעם.
הגבות הלבינו עוד מעט

וגם ריח הפארק
לא כתמול

משהו נינוח, לרגע. הרי כבר עשיתי כך וכך.
אי נחת, לרגע. מה שלא הספקתי.
משהו לא ייפתר.
משהו ישכוך בלא שייפתר.
אלה ואלה נעים
במקצב הרוח והאדמה,
ואין מה שיישאר על כנו.
ואין כן שיישאר עליו מה
כי הכל מחדש –
חופשי לצמוח ולנבול

כמו יכולים השמיים לומר,
ציפורים כן, יתושים לא

כמו אפשר
להסיר מכל זה
חוט אחד

בלא שייפרם הכל

נילי קורן הנחתה יחד עם צבי להב, את הקבוצה הטיפולית בפסיכו-דהרמה בקמפוס ברושים

טיפול קבוצתי עוסק במגוון רחב של תחומים ונושאים. הראשונים שנתנו דעתם, בעידן המודרני, לכוחות המגוונים שקיימים ופועלים בתוך קבוצה היו מדעי החברה והפילוסופיה. הפסיכולוגיה היא חברה חדשה במועדון זה ועניינה העיקרי בטיפול הקבוצתי נוגע לרווחתו הרגשית של האדם המשתתף בה.

בבודהיזם, יש חשיבות לקבוצה והכרה בערך הטיפולי שלה. ניתן לראות את ראשיתה במסעו של הבודהא לפני 2,500 שנה, מסע יחיד, שמטרתו היתה להבין את הסבל, מקורותיו, מהותו ואפשרויות ההיחלצויות ממנו. מסעו מסתיים תוך החלטה לחזור לקהילה ולהביא אליה את מה שמצא. הקהילה הראשונה היתה מורכבת ממספר נזירים באוזניהם נשא את הדרשה  הראשונה "הנעת גלגל הדהרמה" ביער הצבאים בסארנאת.מה מצא הבודהא? אל מה התעורר הבודהא? במסעו, שארך מספר שנים, הוא חווה סיגופים קשים אותם לקח על עצמו, ואח"כ מבחני פיתוי עצומים, בסיומם הוא התעורר אל ההבנה של "דרך האמצע" שאין משמעותה פשרה בין סבל לעונג, בין טוב לרע, בין שקר לאמת, משמעותה היא בקיומה של אפשרות חדשה שהיא לא זה ולא זה וגם זה וגם זה.עוד הבין הבודהא שכאב הוא חלק אינהרנטי של חיינו.

הוא הבין שסבל נגרם מהיעדר ראיה נכוחה של המציאות. המציאות כמות שהיא משתנה תדיר, דבר בה אינו קבוע, אינו נצחי, וכל דבר נמצא  בהתהוות גומלין מתמדת ומתמשכת. מכאן שדבר אינו בעל קיום עצמי נפרד וקבוע ובעיקר לא ה"אני". אי ידיעת הדברים האלו וראיית ה"אני" כמשהו קבוע ונצחי מביאה לרצון להחזיק בנעים עד כדי היאחזות ,הצמדות והתמכרות מחד גיסא ורצון לסלק, להימנע ולהתרחק ממה שמפריע, לא נעים או מכאיב  מאידך גיסא. וכל אלו  מחוללים סבל ברמות שונות.

הבודהיזם מסייע, בין השאר, בתהליך היציאה ממעגלי הסבל באמצעות מה שנקרא "שלושת האבנים היקרות" או "שלושת המקדשים" או "האוצר המשולש". שלושת אלו הם הבודהא, המורה, שהתהליך אותו הוא עבר מייצג אפשרות שפתוחה בפני כל אדם והיא אפשרות ההתעוררות. הדהרמה, התורה, שהיא ה"דרך" להתעוררות והסנגהה שהיא הקהילה בה הנזירים חיים ומתרגלים את ה"דרך".

הסנגהה היתה מורכבת מקבוצת נזירים שחייהם התאפיינו בין נדודים, שהיו אורחות חייו של מקבץ נדבות ,לבין ישיבת קבע של כשלושה חודשים בשנה בתקופת הגשמים, אז הוקמו מרכזי פעולה והפצת התורה. הסנגהה היא מסגרת והסנגהה היא מהות שלא ניתן להפרידן אחת מהשנייה והן מתהוות אחת מתוך השנייה.

הסנגהה נחשבת לאוצר מאחר והיא הכרחית לתהליך ההתעוררות. אנחנו לא יכולים להתעורר לבד, אין אנו יכולים להיחלץ מהסבל ומהסיבות לסבל לבד. הסנגהה היא מקום של ריפוי. דוגמא לכך מצויה בסיפור אודות הבודהא שבא לבקר באחת הסנגהות ומצא את אחד הנזירים שוכב חולה, כואב ודואב. מאחר וכל הנזירים תרגלו באותו הזמן מדיטציה, הוא רחץ אותו, האכיל אותו, כיסה אותו, הוריד את חומו וטיפל בו. אח"כ אסף את הנזירים ונזף בהם באומרו "אם לא תדאגו זה לזה כבני משפחה, מי יעשה זאת? נזירים החפצים לעשות עבודת הבודהא שיטפלו בחולים". היינו,  לא מספיק לתרגל דאגה, חמלה, שמחה, איפוק. יש לדאוג, לחמול, לשמוח  למעשה. אבל הטיפול הוא מעבר לעשייה הקונקרטית, שכן נדרשים לכך, בין השאר, התכוונות, תשומת לב, ראיית השני וצרכיו. כוחה המרפא של הקהילה משתמע גם מתוך סיפורי הבודהא כמו בסיפור ריפוייה של קיסה גוטמה, האם הצעירה ששכלה את תינוקה ובאה מוכת יגון לבודהא בבקשה ותקווה  שישיב אותו אליה. קיסה נשלחה על ידו לקהילה לאסוף גרגר חרדל מכל בית שלא ידע כאב, עצב או צער וריפויה התרחש תוך כדי ביקוריה בבתים, תוך כדי השמעת סיפורה ושמיעת סיפורי האנשים. ומאחר ובימים ההם אנשים גרו במשפחות מורחבות, ניתן לשער שלא אחת התקיימו  מפגשים קבוצתיים בינה לבין האנשים. בסיפורה של קיסה גוטמה ניתן לראות את קיומם של שלושת המקדשים: הבודהא, ה"דרך" שהיא גם הדרך הפיזית וגם התהליך אותו עברה והסנגהה הלא אלו קבוצות האנשים איתם נפגשה.

ניתן לראות בקבוצה הטיפולית ברוח הבודהיזם גלגול של הסנגהה. כשם שאין בודהיזם טהור והבודהיזם מאז ומתמיד  השתלב עם אמונות ומנהגים של המקום אליו הוא הגיע, כך ניתן לראות את הסנגהה דאז משתלבת עם רעיונות הטיפול הקבוצתי המודרני, מתגלגלת ומתמזגת עימו.

אזכיר מספר הבנות בודהיסטיות הקשורות להבנת מחוללי הסבל, ומכאן להבנת הדרך לטיפול בהם  וביטויין במסגרת הקבוצה – הסנגהה – הטיפולית.

התהוות הגומלין

אחת הסוטרות הידועות, "רשת אינדרה", מתארת את הקיום האנושי כרשת הפרושה ללא סוף בארמונו השמיימי של המלך אינדרה. ברשת זו, בכל מפגש חוטים שבה, שוכנת אבן חן יפהפייה המשתקפת בכל אבני החן האחרות וכולן משתקפות בה והמארג כולו מצוי בשיווי משקל זוהר ועדין. כל אבן חן מחזיקה את האחרות ומוחזקת על ידן בעת ובעונה אחת. סנגרהה טיפולית כמוה כרשת אינדרה. כל משתתף משקף את חבריו ומשתקף בהם. רואה ונראה – חבר קבוצה דיבר על ה"פצע שלי נוגע בפצע שלך", "כאב נוגע בכאב". בקבוצה קיימת השתקפות דינאמית רב-מימדית ורב גונית. כל הזמן מתקיימת תנועה בין חלקים של המשתתף היכולים להשתקף אצל מספר אנשים. חלקים שיכולים להיות מודעים או לא מודעים, נעימים או לא נעימים. אנחנו מביאים לקבוצה את הצרכים שלנו, התקוות שלנו, הפחדים שלנו, הכעסים, פצעי הילדות, וכולם משוועים לעזרה.

ההשתקפויות יכולות להתנכח במילים, הן יכולות להתנכח כאנרגיות – של תוקפנות, כעס, אהבה,, קנאה, חמלה, אדישות ועוד. ואח"כ, אותן אנרגיות המושלכות יכולות לחזור לאדם, והוא יכול לקבל עליהן בעלות, לראות שהוא מורכב מכל אלו – ידיעה והכרה המאפשרות ריכוך הנשמה.

בקבוצה יש לנו אפשרות, הזדמנות לתקן את רשת אינדרה שלנו שנקרעה, נפרמה, שחוטיה הסתבכו זה בזה ולשהות עם אבן החן שהועמה, נסדקה, נשברה. בקבוצה יש הזדמנות און-ליין לבדוק את ההשלכות ואת הסיפורים שלנו.

רעיון עתיק ומרכזי זה בבודהיזם לגבי התהוות הגומלין המתואר באופן כל כך ציורי, מוצא ביטוי בתאוריה העכשווית של הטיפול הקבוצתי כמו גם בטיפול נפשי פרטני ודיאדי.

מוטיב ההשתקפות מופיע לראשונה בפסיכולוגיה המערבית אצל פרויד, שהשתמש במיתוס נרקיס אשר התאהב בהשתקפות הבבואה שלו, כהסבר להתפתחות הנרקציזם, מצב בו טמון סבל רב. ויניקוט דיבר על תינוק הנשקף לעצמו מתוך עיניה של אימו המביטה בו, בבחינת אני נראה משמע אני קיים. ויניקוט טוען שילדים שאמותיהם לא הסתכלו בהם פיתחו הפרעות רגשיות קשות. קוחוט דיבר על שלב המירורינג וחיוניותו להתפתחות רגשית תקינה. ובשנת 1964 דיבר פוקס על השתקפויות בהקשר רחב יותר של הקבוצה לה הוא קורא "היכל המראות", בה קיימת דינמיות רב מימדית ועמוקה.

דוגמא: מירב, אישה נאה בת 55 ולה ילדים בוגרים מנישואין קודמים. היא התגרשה כשילדיה היו קטנים מאד והם נשארו עם אביהם. הקשר איתם רופף עד לא קיים והיא מלאה כאב וסבל על שהם לא רוצים בקרבתה, בעיקר כי להרגשתה עשתה כל שניתן להיות להם אימא. מירב, בשיחה עם אחד הגברים ששיחק את בנה, ניסתה להסביר לו את עצמה. בנקודה זו, אורנה, בכעס רב תקפה אותה על שאין לה זכות לכך- מדוע שהבן יבין אותה, הנה אבא שלה (של אורנה) נטש אותה בהיותה קטנה ואין לה שום רצון להבין אותו.

בהמשך אורנה הבינה שהגיבה לחייה היא. וגם הבינה שלא הייתה יכולה להיות עם הכאב של מירב ומדוע. בשבוע שאח"כ אף התנצלה על כך ויכלה לפנות מרחב פנימי להיות עם מירב. מירב הבינה שההתקפה היא לא אישית אלא השלכתית אבל עם זאת היה לה קושי רב לספוג את התוקפנות שהופנתה כלפיה.

ההשתקפות הדינמית היא מצב של הדהוד המאפשר תנועה בין המשתתף כישות פרטית והמשתתף כנון-סלף, המתנהל למען האחר ללא אג'נדה משלו, ללא ביוגרפיה משלו.

"אני" – "אין אני" או "הכל זמני" !

בפסיכולוגיה המערבית "אגו" הוא ביטוי המתאר את התפקיד המארגן של התודעה; תחושת עצמי בריאה זו היכולת לניהול חיים תפקודי, היכולת להתמודד עם תסכולים ועם קונפליקטים, היכולות לאהוב, לעבוד, ליצור ולנהל מערכת יחסים בריאה (דיה) עם הסביבה.

ב"אין אני" אין הכוונה שלא קיים "אני" אלא שלא קיים "אני" קבוע ונצחי בנפרד מסביבתו. הצורך בביטחון מביא לאמונה שיש בעולם דברים קבועים. אנחנו מאמינים שההורים, החברים, העבודה – כולם יישארו סביבנו תמיד. בחינה קצרצרה של כל אלו תראה שאין הדברים כך. במשך חיינו איבדנו חברים, שינינו מקום מגורים, עבודה, מחשבות ודעות. דבר אינו כפי שהיה. אותה אשליית קביעות קיימת גם לגבי ה"אני" שלנו. נדמה לנו שיש בנו משהו מסויים יציב, קבוע ובלתי משתנה.אמנם,  יש בנו התקיימות והיא נשמרת אבל היא מתרחשת מרגע לרגע והיא טוויה מהמוני התרחשויות קטנטנות, מרישומים גופניים, מתחושות, מתפיסות ומחשבות. אלו באים ואלו הולכים, ואלו הולכים ואחרים באים. אנו מזדהים עם חלקים רגשיים ורעיונות כאילו הם "אני" ומזה נוצרת אשליית הנפרדות. אנחנו מזדהים עם תפקיד, עם תדמית. כמו למשל ה"ידען" ה"טוב" ה"פחדן" ופעמים רבות נוצרת היצמדות לדימוי (בין של האדם על עצמו ובין של האחרים עליו) והאדם מגדיר את עצמו (ומוגדר) על פי הדימוי שבנה לעצמו (או שנבנה עליו). היאחזות בדימוי ללא בדיקה מתמדת עלולה לגרום סבל רב.

הקבוצה כמוה כנשף מסכות, הצגה עם פרסונות,  וכל נשף מסכות (כל פגישה ופגישה) מפגיש עם סכמות הנפש.

נועה, בפגישת ההכרות עם המנחים, דיברה על כך שהיא מרגישה מנותקת וחסרת שייכות. באחת מהפגישות בקבוצה דיברה על כך שהעצב של אנשים בהם היא פוגשת באקראי עובר דרכה: "אני לא כמו כולם". לא נערכה כל חקירה דינמית אצלה אלא נעשתה בדיקה פשוטה בקרב החברים – מי מרגיש כמו כולם. בשיחה היא שיתפה ברגשות של בדידות, של זרות ושל ניכור. השיתוף הכל כך פשוט וכל כך נגיש שינה את הרגשתה. "עכשיו אני מרגישה כמו כולם".

בצורך בביטחון טמונה סכנה של היאחזות ב"זהה" מקום בו מתפוגגת אחרותו של הזולת. אנחנו רואים באחר מה שכבר נמצא בתוכנו ו"עורכים" אותו. מצד שני קיימת סכנה להוקעה, מידור וחשדנות כלפי כל מה שנתפס כאחר.

ה"אני" תמיד מוגשם אל מול מי שהוא נמצא מולו. זה מה שנותן לו את מהותו ומשמעותו בכל רגע ורגע, כפי שגילתה זאת עדינה במהלך הקבוצה. עדינה ביחסים מורכבים עם אימה שגרה בארה"ב, מלאת אכזבות וכעסים כלפיה. בעת ביקורה של האם, עדינה התבוננה בה כך סתם בשנתה וראתה אישה זקנה וחלשה. היא אמרה שהיא מבינה שהיא יכולה לבחור בדרך של אהבה, "אמא לא נתנה כי לא יכלה לתת… אבל אני יכולה לבחור לתת". בבוקר היא הכינה לאימה ארוחת בוקר ובערב בדקה איתה מה אכלה במהלך היום. זה שינה את תגובות האמא ועדינה אומרת "אני מבינה שאני גם עושה את אמא שלי". באותה התבוננות נמסו גבולות הנפרדות, לא היו בת ואם, והתמוססות זו פתחה מרחב התקיימות גדול יותר של ובין השתיים. וכך, גם בקבוצה "אנו עושים אחד את השני". חברי הקבוצה התבקשו לתרגל התבוננות כזו שבסופה אחד הגברים שיתף בכך שיכול היה לראות את אימו- הרעה-ישנה כתינוקת בעגלה, וזה עוזר לו לחשוב עליה כעל מישהו טוב. הוא סיים באומרו "תודה לך, עדינה".

דרך האמצע – הטלת ספק. תודעת המתחיל

בסנגהה, בקבוצה, הטיפולית, יש בידינו לבדוק את גורמי הסבל שלנו ויש אפשרות לבדוק אם מה שחשבנו שיגרום לנו אושר אכן גורם לנו אושר: ההיצמדויות, השנאות, הטינות, הקנאות, הכעסים, התקוות והאילוזיות שמכוונות את מחשבותינו ומנווטות את ספינת חיינו. ניתנת לנו הזדמנות לשים סימן שאלה על כל אלה.

החקירה והבדיקה נובעות מהבנת החשיבות של "דרך האמצע", עליה מדבר הבודהא בדרשה אותה נשא ביער הצבאים מיד לאחר שהתעורר. אין הכוונה לממוצע סטטיסטי או פשרה בין עמדות, דרכים או מחשבות. טמון כאן רעיון רדיקלי המזמין אותנו להיות במציאות, בהווה, בדברים כמות שהם. היינו להיות ללא עריכות, ללא יישור פינות. זו הזמנה להטלת ספק בעריכות. קיימת הזמנה לשהות בכאב, לשהות ברגש ולהגיע לקצוות, לפינות. בקבוצה אנו ממלאים אחר הצעתו של הבודהא מלפני 2,500 שנה וראוי לצטט אותה:

"אל תקבלו טענה כלשהי רק כיוון ששמעתם אותה או משום שהועברה לכם על-ידי המסורת או משום שהיא נראית כעולה בקנה אחד עם מילים קדושות או מפני שנעים לשמוע אותה ולהגות בה, או מפני שהאדם המשמיע אותה הוא בעל אישיות כובשת או מפני שמכבדים את דבריו של מורה סגפן מסוים. רק כאשר אתם, כתוצאה מניסיונכם, נוכחים לדעת שאימרה מסוימת או דבריו של המורה ראויים או מוליכים לטוב, חסרי פגם, מקובלים ונערצים על החכמים, או שהתנהגות לפי דברים אלה היא בעלת יתרונות ומביאה לאושר – אז ורק אז אמצו אותה לעצמכם".

מיכה היה עסוק מהפגישה הראשונה בנוהל מסוים של הקבוצה ולא קיבל לכך תשובה מהמנחים. המנחים חזרו על הנוהל בלא להסביר אותו. מספר חודשים אח"כ שוב עלתה אצל מיכה אותה שאלה, אלא שבשונה מבעבר ביקש שלא אענה, ביקש להישאר בלי תשובות. "אני מרגיש שזה חשוב לא לקבל תשובה, זה חשוב בשביל להבין איך אני מתנהל בעולם. אני צריך אולי לחשוב אחרת על דברים".

הטלת ספק מביאה לשמיטת הידוע והמוכר המסנדלים, מעמעמים ומשטיחים לא פעם את התקיימותנו, ונותנת לנו הזדמנות להיות ב"תודעת המתחיל". תודעה אשר מכילה את כל האובדנים וכל הברכות, ואשר מכילה סובלנות לאנוכיות שלנו, לטעויות שלנו לחוסר השלמות.

תודעת המתחיל היא ראיית כל אלו ללא שיפוט. אנו לא הופכים להיות טאבולה ראסה, אנחנו נמצאים עם מה שיש, באופן מלא, במיינד ללא מסכים וללא פילטרים.

רעיון הטלת הספק והקיום בהוויה של תודעת המתחיל מוצא ביטוי אצל ביון שרואה ביכולת הטלת הספק אצל המטופל לגבי זיכרונותיו ועמדותיו מרכיב חשוב בטיפול, ומדגיש את הצורך שהמטפל יבוא לכל מפגש ללא זיכרונות, ללא ציפיות וללא הבנות. היינו משוחרר מתובנות, תוספות שתודעתו מייצרת.

חני בירן  כותבת ש"מעניין השרש המשותף למילים: ספק, סיפוק, מספיק. המשפט "אני מסופק" מכיל כפל משמעות, יש קשר בין הטלת ספק לבין להסתפק. להרגיש סיפוק משמעו גם לקבל את החסר."

הקבוצה מעודדת ומאפשרת עמדה שואלת וחוקרת וכן מאפשרת לשהות באזור הדמדומים. אי-בהירות וחשיכה שכן ניתן להבחין באור ביתר קלות מתוך החשיכה.

כאן ועכשיו – זה הזמן

בסנגהא הטיפולית אנחנו מכבדים מה שמתקיים עכשיו מתוך הבנה שאין זמן אחר טוב יותר להתבוננות. הרגע הזה הוא כל מה שיש, וכל רגע שלא ראינו, בו לא שהינו הוא רגע שחלף ולא יחזור. קשורה לכך ההבנה שאין מצבים לבדיקה שהם יותר או פחות חשובים. לא קיים דבר שנוכח שאינו ראוי לבדיקה. לעיתים נדמה של"נוכח" אין כל קשר לקשיים אותם מביאים המשתתפים ולא כך הוא. מתן ערך לגבי מה חשוב מאבד מתוקפו:

בזמן אחת מהפגישות עבדה מקדחת קונגו ללא הפסק ברעש מחריש אוזניים בליווי אבק מסמיא עיניים. אנשים קבלו כאב ראש, לא ניתן היה לשמוע את מי שדיבר, זו היתה דוקהה (סבל) מסדר גודל ראשון. לאחר שהובהר שאין אפשרות להשהות או לדחות את הקידוחים, היתה אפשרות לסיים את המפגש או להמשיך עם מה שמתקיים באותו הרגע. ביקשנו מאנשים להיות עם הקולות (לא כינינו אותם "רעשים"), עם התחושות הגופניות, עם המחשבות שעולות. התגובות שעלו היו מגוונות החל מתחושת מחנק, רצון לברוח, דרך אדישות ועד להנאה גופנית בחלקו התחתון של הגוף הישוב על הרצפה, שבא מהתמסרות לויבראציות של הקידוח. זו היתה חוויה לא מוכרת, להיות שם עם אי הנוחות ולא להילחם בה.

המשך הפעילות היה לא מילולי וכלל הליכה בחדר שהתגלגלה לכדי זריקת כריות עליזה. בתוך כל הצהלה הזו, מירי נשארה יושבת, בוכה "אין לי חשק לשמוח, החיים בזבל". בתוך רעשי הקונגו עצרנו, שהינו ובדקנו את חווית הבדידות של מירי. את סיפורי העל שלה לגבי מה שיכול להוציא אותה מהבדידות וגם את היעדר הראיה של הרגע הזה, השמח, בחדר שכולו גם שלה, קרוב ופשוט במרחק נגיעה.

התבוננות כזו, עכשווית, חומלת, יכולה לסייע בחימום שרירי רגש תפוסים, בהמסה, בפרימה של "סיפורי-על" (היינו ההסברים, התירוצים, ההשלכות, הקיבעונות, שמרכיבים את סיפור העל). וכך הזבל יכול להפוך לדשן. ההימצאות עם מה שמתקיים כאן, ברגע זה, מבקשת השתהות עם גורם הדוקהא (סבל) בבחינת דע אותה עד סופה. השהייה משהה את הראקטיביות האוטומטית. כפי שאורמנט אומר"Observe it, don't fix "  [6] הטיפול הבודהיסטי אינו מתבסס על תיקון בעיות. רוב סבלנו נובע מהרצון לשנות את המצב הקיים או להנציח אותו. זאת אומרת שהמציאות תהיה שונה ממה שהיא. אבל זה בלתי אפשרי מאחר ואין שום דבר אחר. אנחנו מתוודעים ומתאמנים לקבל את הכאב הבלתי נמנע של החיים וכמו במשל החץ[7]  מבקשים להיות עם החכמים ולא להוסיף מכאוב על מכאוב. וכמו קיסה גוטמי אנחנו לומדים זאת דרך הרגליים – בעשייה, בשהייה, בכאב.

השהייה הזאת מתרחשת בכל רובדי הקיום, לא רק ברובד הרגשי, גם ברובד ההכרתי ולא פחות חשוב, קיומה נבחן גם במימד הגופני. התחושות הגופניות הן אותם מקומות בגוף בהם השתמרו זיכרונות מחוויות כואבות. בדרך כלל אנו עוצרים, שוהים, תוך מתן כבוד למה שיש – למועקה בחזה, לחום בעיניים, לשריפה בבטן, לרטט הקול, לנשימה הכבדה – לכאב ולשמחה, לקנאה ולחמלה, לשדים ולמלאכים, לכל האורחים. איננו מגרשים או מתכחשים למה שקיים בנו. העבודה אינה פרשנית שכן הפרשנות מכוונת ל"ראש", להמשגות למחשבות והיא מרחיקה מחוויית המפגש עם תאי הגוף. גישת הפוקוסינג המודרנית מדברת על כך שהגוף "יודע"עוד לפני שמתקיימת המשגה לגבי המתרחש ושזהו שלב חשוב וחיוני לטיפול[8].

שירה כתבה על השינוי שעברה במהלך שנה זו: "הייתי כמה חודשים מאד אומללה. אדם שאהבתי אותו מאוד, הרגשתי שמתקשה לבטא את מה שמתרחש בליבו, הרגשתי בלתי מסופקת. הקבוצה לימדה אותי לשנות דרכי חשיבה בהם הייתי נעולה ותקועה ולשים את

הפוקוס על מה שקורה כרגע…..אותו אדם אמר לי 'היום יום ההולדת שלי מה הפנטזיה שלך לגבינו?' עניתי בספונטניות 'שתהיה איתי' וראיתי איך הוא מתחיל להתפתל בתנועות גופו ומיד המשכתי "שתהיה איתי עכשיו ברגע זה". בין רגע השתנו תנועות גופו וברווחה אמר 'מצוין אז מימשתי לך את הפנטזיה'. שנינו צחקנו ונשמנו בהקלה, באותו רגע לא עניין אותי מה יקרה בעוד רגע, עכשיו טוב לי וזו המציאות הכי אוטנטית עבורי".

 העל אישי

רוב הקבוצות הטיפוליות המוכרות לנו עסוקות ברווחתו של הפרט. המשתתף מביא קושי או שהקושי מתעורר בקבוצה וחברי הקבוצה מסייעים לו באופנים שונים להתמודד עם הקושי. בבודהיזם, נקודת המבט היא גם ממני החוצה מתוך הבנה שקיים עצמי שהוא מעבר לפרטי. עצמי גדול יותר  המתרחש עם סביבתו כולל החי, הצומח והדומם ומכאן נובעת האמונה שכשם שמקורות הקיום הם אינסופיים כך גם מקורות הריפוי הם אינסופיים.

הסנגהה הטיפולית רואה חשיבות בטיפוח מימדים "על-אישיים" של חמלה, אהבה בלתי מותנית, שמחה בשמחת האחר והשתוות הנפש[9].  אנחנו מבינים, כפי שהזכיר לא אחת הדלהאי לאמה, שזה באינטרס שלנו שהאחר יהיה מאושר, שיהיה לו טוב. בטיפול מערבי נהוג לחשוב שאם לא אהבו אותי אני לא אוהב את עצמי וממילא לא אוכל לאהוב את זולתי. בבודהיזם אין קשר כזה. בכל מקרה יכול האדם לאהוב את זולתו.

ריבה עסוקה בשאלה אם אוהבים אותה בקבוצה. שום תשובה לא מספקת  אותה וממילא אינה מאמינה לתשובות. כבדוגמאות קודמות, לא חקרנו דינאמית את אמירתה, ובמקום זאת היא נשאלה "האם את אוהבת אותנו?" היא נשארה מהורהרת, מופתעת מהשאלה, שקטה. בהמשך אותו מפגש אמרה "אני מבינה שאני רוצה לתת לאמא אהבה, לזו שלא אהבה אותי". זוהי דוגמה קטנה להגשמה על-אישית קטנה שיוצאת מהעצמי אל הזולת ולא רק הגשמה אישית של פתרון קושי. במפגשים כאלו מתקיים אינטרביאינג אלטרואיסטי של מוכנות לנתינה ללא תמורה, בדיוק כשם שהשמש נותנת בחינם מחומה והאדמה מיסודותיה ואין הן חסרות. בחיים העל אישיים מה שבסופו של דבר גורם אושר אינו מה שאנו מקבלים אלא מה שאנו יכולים לתת. וכך, חשובה לא פחות מעובדת קיומו של הסבל היא השאלה לגבי משמעות קיומנו, היותנו.

הנגיעות אותן הזכרתי: התהוות הגומלין, שמיטת ה"אני", הטלת הספק, תודעת המתחיל, זה הרגע, העל אישי – כולן מתרחשות ביחד במפגשים, מאפשרות אחת את השנייה ומתאפשרות אחת על ידי השנייה.

כדאי להזכיר שהקבוצה מתנהלת לאור ה"אמת הנאצלת הרביעית" הלא היא הדרך כפולת השמונה שהיא הדרך ליציאה מסבל. על כך במקום אחר.אבל נדרשת מילה על מדיטציה שהיא אחד ממרכיבי הדרך. רבות נכתב עליה והקוראים מוזמנים לפנות לכתובים.

בקבוצה אנו פותחים במדיטציה קצרה, במדיטציית קשב פתוח (ויפאסאנה) לכל מה שבא, לכל מה שעולה, בגוף, ברגש, במחשבה. איננו נדרשים לשנות דבר, להימנע או לאחוז במה שמופיע. רק לשים לב. לכל מה שמופיע יש מקום בבחינת מי/מה שבא ברוך הבא יעלה ויבוא יבוא ויעזוב.

בפתיחה הזו מקופלות אותן נגיעות שהזכרתי: של הימצאות ברגע הזה. של הוויה ביחד -ואין דומה מדיטציה סוליטרית למדיטציה עם הקבוצה – של שמיטת המחשבות הקופצניות. יש לנו הזדמנות להיות עם ספק, עם חוסר ידיעה במקום שקט של בין לבין. יחד עם מדיטציית הקשב הפתוח אנו שוהים במדיטציה של ריכוז (שאמאטה) כמו למשל תשומת לב לנשימה, לשאיפה ולנשיפה בלא צורך לשנות, תשומת לב לקצב שלה, למישכה, לטמפרטורה, למגע האוויר בנחיריים . מקום אליו אגי משעול[10]  רוצה לבוא:

לא בשאיפה

כי אם במורד הנשיפה

בתחתיתה

בהפוגה הקטנה

הכמעט לא מורגשת

שם

לפני תנופת החיים

הממלאת שוב את הראות

ודוחקת כל ריק

לצדדים

ולא בשפיץ המחשבה

לא כשהיא חדה

מבריקה

או מפתלת  את עצמה

כי אם בדהותה

כשהיא מתפוגגת אל הסתם

הנבהה

לפני שהוא מתכסה

במחשבה אחרת

שם

לשם אני

גם אם אתמיד בכשלוני

לזכר

בשתי המדיטציות אנחנו בקשר ובקשב לעולם, זה שבנו וזה שמחוצה לנו. אנו שואפים- מקבלים מן העולם, ונושפים – מחזירים אליו.בשאיפה ובנשיפה אנחנו  נמצאים בהתהוות

הגומלין הבסיסית ביותר עם סביבתנו. אם למשל, מישהו חולה לידנו אנו עלולים להידבק, ואם ריח בושם נעים עולה באפינו, נחייך.

עבודת הסגהה הטיפולית אף היא תנועה מתמדת של התרחבות, התפשטות ומיקוד. היחיד מדבר, הקבוצה מקבלת ומחזירה; מישהו אחר משתף והמנחים פורשים את האנרגיות על מניפת הקבוצה. אנו שואפים את ונושפים אל כל הזמן.

לא מקרי הוא שבעברית המילים יחיד ויחד באות מאותו שורש וכפי שראינו בדוגמא של נועה היא נוכחה ש"לא להרגיש כמו כולם" זה להרגיש "כמו כולם", כי רבים מרגישים "לא כמו כולם".

השייכות והנפרדות אינן שונות במהותן. על-ידי שיתוף באי השייכות נוצרת השתייכות.

הזכרתי מעט מההבנות הבודהיסטיות המתקיימות בקבוצה, בסנגהה, הטיפולית. ניתן לפרט ולחקור כל אחת מהן עוד ועוד; ועוד אחרות.

עוד חשוב לומר שכל מה שנכון לגבי המשתתפים נכון לגבי המנחים. על המנחים להבין שהם בהתהוות גומלין עם אנשי הקבוצה[11] ולהיות ערים להשלכות עליהם ושלהם , להיות ב- non-ego, להיות יכולים להיות בספק, בתודעת המתחיל, עם אי הידיעה מתוך אמונה ב"ידיעתו" של המטופל.

"וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו, ויבאו איש ממקמו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי,… ויועדו יחדו לבוא לנוד לו ולנחמו…. וישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירהו, וישאו קולם ויבכו, ויקרעו איש מעילו, ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה … וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דבר אליו דבר…" (איוב ב', י"א י"ג).

מאז ומעולם נחשב מעשה הניחום למצווה. בעולם המודרני ירדה הנחמה מגדולתה. ביטויים עכשוויים כגון "נחמה זולה" משקפים את ירידת ערכה. אפילו נוסחי הנחמה המסורתיים איבדו מכוחם בעידן המודרני, והם נאמרים במגומגם, אם הם בכלל נאמרים. מתמיהה במיוחד העובדה, שמיומנויות נחמה כמעט שאינן תופסות מקום בהכשרתם של מטפלים. מדוע? יתכן שמטפלים סבורים שמיומנויות אלו אינן ניתנות ללמידה, או שמטפלים השואפים ל"ריפוי אמיתי" רואים את הנחמה כמשנית בחשיבותה, או שמטפלים אינם מכירים בחשיבותה כיוון שהם נכנסים לפעולה רק לאחר שמאמצי הנחמה נכשלו. מכל מקום, בעיני מטפלים רבים משתרע תחום הטיפול הנפשי "האמיתי" הרחק אל מעבר לתחום הנחמה, שהיא תחומם של אנשי דת והדיוטות. כך היתה הנחמה לחוכמה נשכחת.

הנחמה, כאחותה-תאומתה הקבלה, היא מידה טרגית. בחברה המייחסת ערך מרכזי לשליטה לא נודע ערך רב לפתרונות שאינם שלמים. לעומת זאת, נקודת המוצא של הראיה הטרגית והפרספקטיבה הבודהיסטית היא שהמצוקה מצויה בכל. באשר יש חיים, שם ישנה מצוקה, ועל כן אין פתרון שלם. הראיה הטרגית חותרת לבקש אושר צנוע בעולם קשה, ולכן היא נוטה לקבלה ולהקלה יותר מאשר לריפוי. תקוות הריפוי שואפת למטרה אחת – היעלמות הסבל, ואילו לנחמה שתי פנים: פנים מקבלות ופנים מעודדות. הקבלה מופנית אל הסבל, ואילו העידוד – אל האפשרות לצמצם את הסבל או להיטיב לשאתו. הסבל והאובדן אמנם אינם נעלמים, אבל האדם יכול להתבונן בהם אחורנית בעודו צועד קדימה. פנים אלו של הנחמה קשורים זה בזה, שכן הנכונות לחתור להקלה דורשת להסתלק מן החלומות של ריפוי שלם. הנחמה היא אפוא גלולה מרה-מתוקה: מידת העידוד שבה היא כמידת נכונותו של האדם לקבל את מצוקתו. יש רק אופן אחד של עידוד שאין עימו קבלה כלל: העידוד הנגזר מן הגרסה הפופולרית של "החשיבה החיובית", הרואה כל תלונה כחבלה ב"עמדה הנכונה של אופטימיות". אנו סבורים, כי אופן זה של עידוד איננו מעודד ביותר: בדחותו את זכותו של הסובל לסבול הוא קרוב יותר לגינוי מאשר לנחמה.

הנחמה כזיקה
בדרך כלל מופנית הנחמה אל אדם המרגיש שאין לו נחמה. כלום אפשר לשוחח על התגברות עם אדם המרגיש שאיבד הכל? לכן תוצאותיו של מעשה הניחום אינן ניכרות לעין: המנחם מנחם ואילו חברו נשאר בלתי מנוחם. יתכן אמנם שהנחמה מחלחלת בהדרגה, אבל לעין לא ניכר קשר סיבתי בין מעשה הניחום לבין תהליך ההתנחמות. על המנחם לדעת, שגורמים רבים שותפים לתהליך זה ושמעשה הנחמה שעשה הוא רק אחד מהם.
המנחם מושיט את נחמתו ביודעו היטב עד כמה היא צנועה. נחמה אפשר להושיט, לא לכפות. ניסיון לאלץ את הסובל להתנחם נידון בהכרח לכישלון. יתכן שנכונות להתנחם תופיע ויתכן שלא, הכל על פי צרכיו של הסובל. בסיפור המקראי ממאן יעקב להתנחם על אובדן יוסף. יהיה זה אבסורד לטעון שיעקב "מרחם על עצמו" או ש"הוא סובל מאבל פתולוגי". אילו השתכנע יעקב שעליו לחדול מאבלו היה מן הסתם מרגיש לאחר מכן שבגד ביקר לו ביותר. ניתן להבין את הכעס שהסובלים מבטאים לעתים כלפי המנחמים אותם: לעתים רומזת הנחמה שעל הסובל להניח לסבל. בחוויית האדם הסובל רמיזה זו כמוה כשלילת זכותו למחות על אכזריות הגורל שפגע בו.
הטעות השכיחה של האצה בסובל נעשית תכופות מתוך חוסר רגישות ובחוסר מודעות. אשה שסבלה ממחלה קשה ואולי סופנית פנתה לעזרה בגלל קשיי הירדמות. המטפל (אחד מאיתנו) ניסה לעזור באמצעות הרפיה. לאחר מספר פגישות, כשנראה היה ששנתה השתפרה, אמר המטפל שהוא סבור שהטיפול הסתיים. בשמעה זאת נטלה המטופלת את ארנקה, כתבה בלא אומר המחאה ועזבה את החדר בזעם. היא קלטה נכונה שחוסר הסבלנות של המטפל נבע מהחרדה שמחלתה עוררה בו. המטפל הרגיש שחטא בהיעדר גמור של אמפתיה, הרגשה שהחריפה לאחר שהאשה נפטרה מקץ שישה חודשים.
לעיתים יוצר המנחם המאיץ את הרושם שהוא חושש מן המגע עם הסובל כמי שחושש מהידבקות. הפסיכולוגית מריאנה אמיר המנוחה, שחלתה בסרטן שלימים נפטרה ממנו, כתבה מאמר בשם "נוס על נפשך", שבו תיארה את השפעתה של עמדת הימנעות זו על הסובל. אחת מחברותיה נהגה להתקשר בשעה שידעה שאין איש בבית ולהשאיר הודעה מוקלטת: "רציתי לדעת איך את מרגישה, אבל לא רציתי להפריע. אין צורך שתתקשרי חזרה". אחר השאיר זר פרחים ליד הדלת. שלישית קיצרה ככל האפשר את ביקורה והיתה נפרדת בנימה עליזה: "הכל יהיה בסדר". בין עמיתיה היו שמתחו ביקורת על עצבונה ועל התייחסותה אל המחלה, באומרם שהיא איננה עוזרת לעצמה להחלים. עמדה זו היתה לה הגרועה מכל עמדות העידוד. אפשר כמובן להבין את הקושי שחווים במצבים כאלו חברים, עמיתים ורופאים, בהיותם מוצפים בחרדה ובחוסר אונים. עם זאת, עמדת ההימנעות איננה מאפשרת לנחם.
האצה נטולת סבלנות משקפת היבט נוסף ביחסי הניחום: המידה בה מרגיש המנחם שהוא דומה לסובל. העוזר חסר הסבלנות מעביר מסר של הבדל בין השניים: "איננו באותה הסירה: אתה שט לדרכך ואני לדרכי!" לא פלא שהסובל מרגיש נטוש. פוטנציאל סיוע גדול יותר יש לניסיון נחמה המבטא לא רק קרבה אלא גם דמיון בסיסי בין המנחם למנוחם: "מה שקרה לך יכול היה לקרות גם לי". אין הכרח, כמובן, שמסר זה ייאמר ישירות. די אם הוא מצטייר מתוך עמדתו של המנחם.

הסרת המחיצות בין המנחם למנוחם
סיפורו הקצר של צ'כוב, "יגון", מתאר את יונה הרכב, הממתין לנוסעים בשלג היורד. הוא וסוסו מתכסים בהדרגה בלבן. לכל אורך הסיפור מנסה יונה לשווא לספר לנוסעים על מות בנו יחידו, שאירע זה עתה. הם מפסיקים אותו בהוראות נרגנות או בתלונות אודות רכבים והולכי רגל. אחד הנוסעים קוטע אותו ומפטיר באדישות: "כולנו נמות!" בסוף הסיפור נשאר הרכב לבדו עם הסוס. אין בכוחו לשאת יותר את יגונו ביחידות, והוא מתחיל להשיח אותו בפני הסוס. הוא מבקש מן הסוס לדמות שהיה לו סייח שמת לפתע: "כלום לא היית גם אתה נאחז יגון?". תובנה דומה לטבעה של הנחמה נמצאת בסיפורו של טולסטוי, "מות איוואן איליץ". איוואן הנוטה למות מוקף באנשים החוזרים ואומרים לו שהוא עתיד להחלים, ונמנעים בכל דרך מלשוחח על המחלה ועל המוות. משרתו גראסים הוא היחיד שאינו משקר לו. כאשר איוואן סובל מכאבים ברגליו יושב גראסים כל הלילה ליד מיטתו ונושא את רגליו של איוואן על כתפיו. איוואן שואל אם אין הישיבה הממושכת קשה עליו וגראסים משיב שאין בה קושי, משום ש"כולנו נמות". תגובה זו של גראסים זהה לכאורה לזו של הנוסע האדיש בסיפורו של צ'כוב, אבל עמדתו החומלת, הסבלנית והבלתי נרתעת נותנת באמירה "כולנו נמות" נחמה מיטיבה הנוגעת הישר ללב החולה. תודעת הדמיון היא העומדת ביסוד זיקת הנחמה. יונה הרכב בסיפורו של צ'כוב מתנחם מכך שהוא חולק עם הסוס את יגון השכול.
הנחמה כרוכה גם בהסרת המחיצה שבין המנחם לבין המנוחם. כאשר הנחמה מתקבלת הופך גם הנותן למקבל. הנחמה, כמו החמלה, מבליטה את הדמיון הבסיסי שבין הצדדים ואת זיקת הגומלין שביניהם. במסורת הבודהיסטית זיקת החמלה איננה בין פרטים נפרדים אלא זיקה בין שני איברים המשתייכים לאותו גוף: כאשר הפה מזין את הגוף, את עצמו הוא מזין.
התחושה שהמשתתף החומל הוא בעת ובעונה אחת גם המקבל עומדת ביסוד יראת הכבוד שמעוררת הטרגדיה – בין אם בחיים ובין אם באמנות – בלב הצופה. כאשר אנו צופים בטרגדיה אנושית אנו חשים בעת ובעונה אחת יראה והתעלות. יראה – בפני עוצם משקלו של הסבל, והתעלות – בכך שבכוח החמלה אנו הופכים לשותפים בעמידה האנושית בפני עוצמת הגורל. חוויה כפולה זו היא המביאה למירוק הנפש, שבו ראה אריסטו את מהות החותם שמטביעה הטרגדיה בלב הצופה.

בלילה, עמוק בהרים, אני יושב,
ענייני דיומא לא מגיעים לכאן; הכל שקט וריק,
כל הקטורת נבלעה על ידי הלילה הנצחי.
גלימתי היתה לבגד של טל.
אינני יכול להירדם ואני משוטט אל תוך היער – פתאום, מעל
הפסגה הגבוהה ביותר, הירח מופיע
[מורה הזן ריוקאן]

האמת הרביעית מבין ארבע האמיתות הנאצלות של הבודהה היא "האמת כפולת השמונה", שמתווה שמונה שדות פעולה בעולם, על מנת לתרגל אורח חיים שבו יהיו פחות מופעי בערות והצמדות ויותר מופעי ערות וחמלה. שדות הפעולה האלה מחולקים לשלושה סוגים: חוכמה, מוסר ומדיטציה. החוכמה היא: השקפה נכונה, כוונה נכונה. המוסר הוא: דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון. המדיטציה היא: מאמץ נכון, תשומת לב נכונה, ריכוז נכון.

המדיטציה, התבוננות והתוודעות שקטה בתוך העולם, היא אחת משלוש אבני היסוד של האימון הבודהיסטי. יש סוגים רבים של מדיטציה בעולם. כמעט כל דת בעולם פיתחה דרך להתבוננות בעולם ולהתוודעות אליו. חלק מהמדיטציות הבודהיסטיות הושפע, ללא ספק, ממדיטציות יוגה מסוימות בהודו וממדיטציות דאואיסטיות סיניות; חלק אחר צמח מתוך האימון הבודהיסטי. בתוך עולם המדיטציות הבודהיסטיות אפשר למנות מדיטציות אנליטיות, הנהוגות בעיקר אצל הטיבטים; מדיטציות ריכוז; ומדיטציות תשומת לב, שביניהן מפורסמות בעולם המערבי מדיטציית הוויפאסאנא, ומדיטציית הזן.

פירושה של המילה "זן" היא מדיטציה. מורי הזן הגדולים ידעו גם ללגלג או להטיל ספק בקדושתה של המדיטציה, אם היא נעשית כריטואל קשיח, או כאמצעי בלעדי לאימון האדם. מול המדיטציה מובאים לעתים קרובות מעשים יומיומיים, כגון שירת הדייגים, אהבת אדם או אהבת בן זוג, כפעילות עדיפה או חשובה לא פחות. דוגן דיבר על צעקות הקופים בהרים וקריאת הרוכלים בשוק, ועל מעשיו של הטבח; האקואין אמר שההרים, הנהרות והעמקים יהיו רצפת חדר המדיטציה שלך. ארבע פינות הארץ ועשר הרוחות, גובה היקום ועומקו, יהיו המערה [למדיטציה] שבה אתה פועל, ועוד הוסיף: מהי מדיטציה אמיתית? זה לעשות כל דבר – שיעול, בליעה, נפנוף ידיים, תנועה, דום, מלים, מעשים, הטוב וברע, שפע ובושה, רווח והפסד, נכון ולא נכון – לקואן אחד ויחיד.

האזהרות האלה אופייניות למורי זן: אל תידבקו, אל תיצמדו, אל תקדשו, אל תעדיפו! גם לא ישיבה במדיטציה. ואם אנחנו ישובים במדיטציה, אמרו לנו שוב ושוב, אז נדע, בניסוחו של דוגן, שאתה לא יושב במדיטציה על מנת להיות בודהה; אתה יושב במדיטציה כי אתה בודהה!

<<>>

<<>>

ועם זאת, אין בבודהיזם זרם אחר שמדגיש את אימון המדיטציה בישיבה כמו זרם הזן, ומכאן שמו. נכון, גם אין זרם אחר שמדגיש כמו הזן את גירוף העלים, רחיצת הכלים, ניקוי השירותים, אכילה בתשומת לב, עשיית הקערה, מתיחת הקשת, הגשת התה, ועוד מלאכות של יומיום. כל אלה הם מדיטציה. אבל יום יום, פעמיים ביום, יושב המתאמן למדיטציה בישיבה, הקרויה זאזן. מהו זאזן? הדברים הבאים אינם אלא ניסוח עכשווי וסיכום צנוע של דברי חכמי הזן מכל הדורות.

מהי, אם כן, המדיטציה הזאת? קודם כל נשימה. בעזרת התבוננות בנשימה אנחנו מחוברים אל אחת משתי הפעולות הבסיסיות של הגוף-רוח שלנו. המתאמן מתבונן בה, מתוודע אליה לכל פרטיה. הנשימה היא עכשיו, לא קודם, לא אחר כך. השאיפה אינה מסרבת לאוויר הנכנס; הנשיפה אינה מחזיקה באוויר היוצא. אם תרצו, זו כל התורה. בהתבוננות ממושכת בנשימה אנחנו מאבדים גם את תקפות השאלה של זהות "הנושם",' את הנשימה. אפילו קיומו של "הנושם" נעלם; היושב הוא פשוט נשימה.

הרעיון שהתבוננות בנשימה, או ספירת נשימות, או התבוננות בקואן – היא אמצעי או טכניקה מטעה מאוד. בסופו של דבר, גם הרעיון שאם מגיעים לגדה האחרת אפשר להשאיר את הרפסודה מאחור גם הוא מטעה. לעתים, כשמגיעים לגדה האחרת נוכחים לדעת שהרפסודה עצמה היתה הגדה האחרת, או שלא היה כל רע בגדה שיצאנו ממנה. כל שאיפה, נשיפה, כל קול שנשמע, כל תנועה דקה בגוף או על פני העץ הסמוך הוא הוא הגדה האחרת, חוף המבטחים, המקום שבו היושב

<<>>

המקום הזה ממש הוא ארץ הלוטוס
הגוף הזה ממש הוא גוף הבודהה
[האקואין, שיר הלל למדיטציה]

מדיטציית הזן היא ישיבה ללא מטרה. היא אינה מתכוונת לזמן עתידי. היושב פטור מרעיון ההישג, ולכן מתשוקת ההישג, ולכן גם מן האכזבות, הפחד, הבלבול. מכיוון שאין לאן ללכת, המקום שבו הוא נמצא הוא המקום הראוי, כדברי איקקיו. המדיטציה מביסה את הזמן, בעצם.

המדיטציה היא התכוונות של תשומת לב מדויקת למה שעכשיו. היא לא גוררת לכאן את מה שהיה ואיננו עוד. ולא את מה שיהיה ואיננו עדיין. היא איננה רוצה להיות; היא איננה רוצה לא להיות. היא הווה. כמו הצורף שמשבץ את האבן. או כמו הכנר שמכוון את המיתר: מתיחה והרפיה. מעט לכאן ומעט לכאן, על פי הקשב. עד שתנוח דעתו. אלא שהכנר לא יוכל לכוון אלא אם כן תנוח דעתו. וכך סובב ומסובב הם אחד.

מדיטציית הזן היא פעילות שעניינה הוא שהייה צלולה להפליא במה שיש, במה שהווה; אפילו לא ברעיונות על ההווה. יש בה התבוננות בהווה שאי אפשר לפסוח בו על שום דבר; או להגיד, למשל, "זה לא וזה כן". היא כמו סייסמוגרף רגיש להפליא שאינו פוסח על שום רעד, ואין בידו להחליט לרשום רעד זה ולא לרשום רעד אחר. הסייסמוגרף אינו פוסח על רעידות מסוימות כי אינן מוצאות חן בעיניו, למשל.

ישיבת הזן היא שהייה בהווה, על המסתורין שבו, מה שאינו ניתן לניסוח ולהמשגה. היא איננה מדיטציה על אחדות המציאות, אלא עם ובתוך פרטיה הדקים שבאים והולכים: קול דלת חורקת, משב רוח, ניחוח של בושם, גירוד או מתח בעורף, הרף עין של מחשבה, מצוקה קטנה בלב. במלים אחרות: כבוד לכל הקיים בלא שיידבק בו "גבוה" או "נמוך", "ראוי" או "לא ראוי", "יפה" או "מכוער". ההתבוננות וההתוודעות אינן מבקשות לתת שמות לקולות הנשמעים סביב; ודאי שלא "רוחני" או "חומרי", שאינם מציאות אלא מושגים. שם גם לא יידבקו שמות כמו "המתוודע" או "המתבונן". האם אפשר בכלל לראות את הרואה, או להתבונן במתבונן?

במהלך המדיטציה ייתכן שיבואו רעיונות ומראות מופלאים. ייתכן שהגוף "יתרוקן", שהזמן לא יהיה, שתובנות מדהימות יופיעו, שהגוף ייסע בחלל. אבל כל אלה הם מופעים בלבד. היפנים קוראים להם מאקקיו – תעתועים. הם לא יישארו לעולם; הם יבואו וילכו. כמו כל דבר אחר. אין להם תוקף ונצחיות בעולם שהכול בו תלוי-גומלין ומשתנה. הרי אם הכול חולף ותלוי-גומלין, איך יכול הסאטורי להיות פטור מזה?

<!–<<>>

<<>>

בשיווק המערבי של המדיטציה מופרחות הבטחות רבות לגבי תוצאות הישיבה במדיטציה: אם תשב, כך וכך דברים מופלאים של הגוף והרוח יקרו לך. חכמי הזן הזהירו מפני הבטחות אלה. עניינה של המדיטציה הוא אישור של זמן הווה, ולא הזיות באשר לזמן עתיד. אישור של היותנו עכשיו, ולא ציורי שווא על מה שאנו חפצים, או פוחדים, שיקרה לנו בעתיד.

במדיטציית הזן אין היושב מרוקן מחשבות. לכל היותר הן באות בקלות והולכות בקלות, בלא להותיר חותם; הן רק מחשבות. אין היושב שואף לרוקן את עצמו ממחשבות, מעצמו, או מכל דבר אחר. לכל היותר הוא מתפנה, באופן טבעי, מרעיונות תעתוע על עצמו, כפי שהיה או כפי שיהיה. אז הוא נענה ללא סייג למה שמתרחש ממש עכשיו. הוא מוותר על הצורך להחזיק בדעות או מושגים על עצמו. הוא מוותר על הרגליו, דעותיו ותקוותיו.

הוא עצמו כפי שהוא, מחובר אל האוויר, השמש, האוכל שאכל, הרעיונות שלמד, האירועים שהציקו לו. הוא מאשר את עצמו כחלק מן העולם, נקי מתחושת הנפרדות, מן הרעיון שהוא גוף בדיד; הוא פנוי, לכן, מן הבדידות. הוא אינו מכוון דבר. הוא גם אינו מכוון באופן פסיבי. כל רעיון השניות או הניגוד שבין מכוון ומכוון, שולט ונשלט, עושה ונעשה, ספונטניות והתכוונות ועוד זוגות כיוצא באלה, מתברר כהבל, נמוג, או פשוט לא נוכח עוד. היושב הוא אז במצב צבירה שלישי: היענות.

אם יגידו לו שהוא בסאטורי, לא יבין. החוכמה לא תכריז על עצמה, ולא תנכיח עצמה במלים, אלא בנוכחות. הנה שאיפה. הנה נשיפה. הנה קול. הנה פעימת הלב. היושב לא מתקוטט עוד עם מחשבות "רעות", ואינו משתוקק עוד למחשבות "טובות". הוא לא מצוי בריב אפילו עם האגו שלו, אם זה מופיע; הוא יודע שזה עוד מופע. לא יותר. גם לא פחות. כך הוא משתחרר מאחיזתם של אלה ואלה. הוא לא עמל על "ויתור".

אכן, לא לעמול על משהו הוא מלאכה לא פשוטה. אבל כשהיושב מוותר גם על זה – כלומר על לא לעמול – הוא משתחרר סוף סוף גם מן הצורך להשתחרר. הוא לא יילחם עוד על רצונו להיות מישהו או משהו אחר. הוא לא יילחם עוד עם העובדה שהוא לא יכול להיות אחר ממה שהוא. העולם, או הוא עצמו, אינו עוד מה שהוא צריך או רצוי להיות. העולם הוא!

וברגע כזה, אומר דוגן, היושב מבין שהוא בודהה.

**

מתוך הספר: " זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה".